חג פורים – שמחה או הישרדות?

 

חג פורים - שמחה או השרדות? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

חג פורים – שמחה או השרדות? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

פורים הוא מן חג כזה שאי-אפשר להשאר אדישים אליו. זה חג שאוצר בתוכו המון אמוציות ומבליט מאוד את החלוקה בין המוחצנים שבינינו – אלה שאוהבים להראות, להתבלט, לבטא את עצמם בקול רם ובצבעים בוהקים, למופנמים – אלה שבשבילם כל הרעש והצלצולים ובעיקר חגיגת התחפושות היא במקרה הטוב משהו להתחמק ממנו, ובמקרה הרע – עונש של ממש.

בשבת הייתי עם הילדים בעדלאידע השנתית במדרשת שדה-בוקר (יש לי קשר אישי ארוך שנים למקום הנהדר הזה). מעבר למייצגים המקסימים שיצרו ילדי הפנימיה, מעבר לתחפושות המיוחדות ולריקודים המושקעים, אותי עניין מאוד דווקא הקהל.

מדרשת שדה-בוקר התמלאה החל משעות הבוקר באלפי אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ, והיה לי מרתק לראות בדיוק את זה: אלפי אנשים שלא נראה היה כי שקלו אפילו להתחפש בבוקר האירוע, לבושים כרגיל לגמרי, ולצידם רבים אחרים שהשקיעו מחשבה, תשומת-לב וזמן בתחפושות נהדרות. המתחפשים היו בני כל הגילאים, ללא אבחנה ברורה בין גברים לנשים. היה ניכר שהם ממש נהנים להסתובב מחופשים, ושעבורם, ללא התחפושת החגיגה לא תהיה שלמה…

העדלאידע בשדה-בוקר 2016 (מתוך הבלוג של hagitnovak)

העדלאידע בשדה-בוקר 2016 (מתוך הבלוג של hagitnovak)

אז מה הסיפור כאן? איך זה שיש כאלה שמחכים לפורים כל השנה וכבר בחנוכה מתחילים לתכנן לעצמם תחפושת, וכאלה ששורדים את החג הזה ורק מתפללים שהוא כבר יהיה מאחוריהם? מה יש בפורים בכלל ובהתחפשות בפרט שעבור חלק הוא משמח ופותח ועבור אחרים הוא מצמצם ומאיים? ואיך גם כאן, אפשר לעזור לעצמנו ולילדים להפוך קושי להזדמנות?

 

ואפתח בווידוי אישי…

כשהייתי ילדה פורים היה בשבילי 'אוי לא!' אחד גדול. חברים ובני משפחה שמכירים אותי מילדות בטח מופתעים עכשיו. נכון, אף פעם לא ראו עלי. איכשהו, בשביל לשרוד את הסצנה החברתית ולא להחשב ל'עוף מוזר' למדתי מגיל צעיר לחנוק בתוכי את ה'אוי לא!' הפנימי שלי, ולהמשיך עם ההכנות כרגיל, כאילו בשמחה רבה, אבל למען האמת כל מה שייחלתי לו החל מט"ו בשבט היה לעבור בשלום את השגעת של פורים ולמצוא את עצמי בת-חורין בואכה פסח.

בקיבוץ שלנו כבר בט"ו בשבט היה מתחיל הלחץ. כמובן שקניית תחפושות לא באה בחשבון. זאת היתה פריבילגיה שהיתה שמורה לעירונים. לנו לא היה כסף אבל היתה לנו גאווה, והתגאנו בזה ש "אצלנו מכינים לבד". היה אצלנו בקיבוץ מחסן תחפושות עצום שדורות של חברות המשק תפרו ופרמו והרכיבו מהן אינספור אפשרויות שונות ומשונות בכל שנה מחדש. בחברת הילדים הקיבוצית של פעם, שהנרטיב המרכזי שלה סבב סביב שוויון ואחידות, היתה ל'אינספור אפשרויות' משמעות אכזרית אחת: תחרות!

עבור הילדה הפרפקציוניסטית והחרדה שהייתי אז, פורים נתפש בפשטות כעוד סוג של מבחן, שלא היתה ברירה אלא להצטיין בו. אמא שלי – העץ שהתפוח שהייתי לא נפל רחוק ממנו – היתה מהאמהות המשקיעניות שיושבות עד שתיים בלילה שלפני היום הגדול, בכדי לסיים את הכנת התחפושות. אבל עוד כמה שבועות קודם הייתה עושה כל שביכולתה בכדי לסייע לשלושת בנותיה לחשוב על התחפושות הכי מיוחדות ומושקעות – כאלה שימשכו את מירב תשומת-הלב ויקצרו את מירב השבחים. (אמא, תודה אמיתית על המאמצים העצומים שהשקעת בשביל להוציא אותנו הכי מדהימות שאפשר. זאת אני שלא העזתי להודות, אפילו בפני עצמי, שזה כל-כך לא מתאים לי…)

 

מוקיונית בת תשע. שמחה או שורדת? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

מוקיונית בת תשע. שמחה או שורדת? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

אני יושבת כאן היום, בערך ארבעים שנה מאוחר יותר, מעלה בזיכרוני את חוויות הפורים שלי מהילדות, והבטן שוב מתהפכת לי. נכון שלמרבה המזל כל זה נשאר מאחור, בנבכי העבר הקיבוצי שלי, אבל הגוף עודנו זוכר את הטראומה. את הניגוד החריף בין הסירוב הפנימי המכווץ, לבין החיוך המזוייף, שמטעמי הישרדות ילדית היתה חובה להמשיך ולמרוח על הפנים…

שנות העשרים העליזות הביאו איתן בין היתר הפוגה מבורכת מהחובה לחגוג את פורים, ועוד בשמחה, אבל לא לאורך זמן. בתחילת שנות השלושים לחיי, כשאני כבר עם שתי זאטוטיות שמחות ומשמחות, חזר פורים והכה שנית. אני זוכרת איך ניסיתי לדחות את הקץ ולשכנע את עצמי שקטנטנים לא מגיבים טוב ליציאה כזאת מסיבית מהשגרה, ושתחפושות זה גם מפחיד. אבל מערך התירוצים הזה לא החזיק מעמד לאורך זמן. כשהגדולה חגגה 4 (בפורים בדיוק…) הרגשתי שיש כאן עניין אמיתי לקחת עליו אחריות…

 

לא מעבירה טראומות בירושה!

אני מאמינה שיש לנו כהורים נטייה טבעית (ולא מודעת) להעביר לילדינו בירושה את האתגרים האישיים שלא היטבנו להתמודד איתם בילדות. בעיני זה נושא גדול ומורכב ש'חרדת פורים' היא רק דוגמה קטנה לגביו (מבטיחה בעתיד להקדיש לו פוסט נפרד). אני זוכרת במפורש רגע מכונן אחד שהתחולל בשעת לילה מאוחרת, בעודי תופרת לבכורתי בת ה-4 גלימת תחרה נהדרת משארית של וילון. זה היה מן רגע לילי שקט כזה שבו ראיתי בברור איך אני חוזרת במדוייק על מורשת הפורים של אמי ובו-זמנית בולעת חזק, ומתפללת שכל זה כבר יהיה מאחוריי. (אמא, תודה על מיומנות התפירה בחוט ובמחט שהנחלת לי…. עד היום אין לי שום בעיה לגשת לפרוייקטים מורכבים של תפירת תחפושות כשרק חוט ומחט בידי…).

 

מלכת אסתר. גלימת פאר משארית וילון (מתוך הבלוג של hagitnovak)

מלכת אסתר. גלימת פאר משארית וילון (מתוך הבלוג של hagitnovak)

למחרת בבוקר נכנסה מלכת אסתר הנהדרת שלי בדילוגים עליזים לבוקר של פורים בגן. רגע אחד אחר-כך ראיתי אותה נובלת על המקום, כשארבע מלכות אסתר בשמלות סטיין ותחרה, מבריקות וחדשות היישר מהחנות מקיפות אותה במחולות ובנפנופי שרביטים נוצצים. ההשוואה היתה בלתי נמנעת. התפוחית המובסת שלי, שלא נפלה רחוק מהעץ שהייתי אני, הגיבה במפח נפש גדול וצעקה לעברי ביאוש: "איזה תחפושת איכסה יש לי! גם אני רציתי שתקני לי!"

בדיעבד אני מבינה שזה היה הרגע בו החלטתי לעצור ולשנות כיוון. פשוט ראיתי שאני לא מסכימה יותר להמשיך עם הזיוף.

יש איזו נטייה חברתית-תרבותית אצלנו, שמשום מה מייחסים אותה לעדה הפולנית, להסכים כהורים "לסבול בשקט" ולהעביר את שנות הילדות של הילדים שלנו כשאנחנו משתפים פעולה עם "מה שמקובל" גם כשזה מאוד לא מקובל עלינו… ופורים הוא רק דוגמה אחת מיני רבות… העניין הוא שלא באמת ניתן לסבול בשקט. לקראת פורים מתפתח איזה באזז קולקטיבי מתלונן של הורים שרק מתפללים, לעצמם ובצוותא, שהסיוט כבר יהיה מאחוריהם. מצאתי את עצמי עומדת בפתחו של 'המועדון' הזה, ופשוט מחליטה שלא להיכנס…

כנגד כל הסיכויים קיבלתי על עצמי את המחויבות להיפרד מהמועקה, מהרתיעה, ומהסלידה שפורים עורר בי בכל שנה מחדש ולהתאהב… כלומר לא להסתפק רק ב'להתיידד' איתו. לא להשאיר לי פתחי מילוט לאפשרויות זיוף מתוחכמות, אלא ממש להתחייב להתאהב בו. רציתי להצליח להנות מהחג הזה באמת, לא בכאילו. להנות כמו שנראה היה שכולם מסביבי נהנים. לשמוח, לשחרר, להיות קלילה…

לשמוח, לשחרר, להיות קלילה... (מתוך הבלוג של hagitnovak)

לשמוח, לשחרר, להיות קלילה… (מתוך הבלוג של hagitnovak)

איך??  איך מתאהבים בשד?

ברור שלא היה לי מושג. לכן בהתחלה רק אפשרתי לעצמי פשוט להיות עם זה ככה. עם הכוונה הברורה שלי ועם זה שאין לי מושג איך ליישם אותה. רציתי להניח שלא נולדתי עם ה'שריטה' הזאת של חרדת פורים. שהיא נשרטה בי מתישהו לאורך הדרך. מהסיבה הזאת בדיוק הילדים שלי התבררו כמורים נהדרים – נקיים מהתניות ומשריטות ובעצם היותם מדגימים את החופש להיות מי שהם – בפורים, כמו בכל השנה.

מהר מאוד חזרתי להתחפש, ולא רק בפורים. עם ילדים צעירים זה תענוג מיוחד. תחפושות ומשחקי תפקידים ודמיון הם חלק יומיומי וזורם ממה שילדים צעירים אוהבים לעשות. היות שהיינו יחד בבית (ראו בסיפור האישי שלי) הם צירפו אותי בשמחה למשחקי הדמיון שלהם. זה אפשר לי לראות שכשהגיע פורים הם לא הרגישו כאילו 'נפל' עליהם משהו חדש או מאיים, כמו שאני נהגתי להרגיש. הילדים שלי והחברים שלהם פגשו את פורים ממקום מוכר ושמח בתוך עצמם. ראיתי שעבורם פורים הוא פשוט הזדמנות לחלוק עם כולם את חוויית ההתחפשות המוכרת להם מהיומיום.

 

להתחפש עם הילדים זה תענוג מיוחד. (מתוך הבלוג של hagitnovak)

להתחפש עם הילדים זה תענוג מיוחד. (מתוך הבלוג של hagitnovak)

גיליתי שכאמא יש לי תפקיד מיוחד בפורים. דווקא בגלל שפורים מזמין חשיפה – מחד, והתחפשות – מאידך, הוא מציף אצל ילדים רבים את הדילמה החברתית. הרי זהו בדיוק המקום שעורר גם בי את חרדת-פורים. חיפשתי דרך שתעזור לי לעזור לילדים שלי להתגבר על הקושי הפנימי הזה. משהו שיאפשר להם להתחפש ולהרגיש לגמרי בנוח – עם מי שהם ועם איך שהם נראים בתחפושות המצחיקות שלהם. הדרך הזאת היתה חייבת לעבור דרכי. בעצם חיפשתי דרך לעזור לעצמי. לעזור לילדה החרדה שהייתי אני להתייצב בפני השד ולגדול דרכו לחופשי…

 

גיליתי תגלית חשובה: משמעות נותנת חופש!

בדומה להרבה תגליות חשובות בעבר, גם אני גיליתי את שלי במקרה. זה קרה כששוב הגיע פורים, וכבר היה לי ברור שאני מתחפשת. שאין מצב שאנחנו הולכים יחד למסיבת פורים, כשהילדים מחופשים ואני לא. (מה גם שאבא שלהם, האיש של חיי, הוא מקרה קיצוני בהרבה ממני שסיים להתחפש כשהיה בן שבע, ומאז פורים חדל להטריד אותו).

ישבתי עם עצמי בשקט ובמקום לשאול את עצמי כמו תמיד: למה כדאי להתחפש השנה? (שאלה שההמשך הלא מדובר שלה הוא: כך שאצליח לשרוד את הפורים הזה…?) שאלתי את עצמי הפעם מספר שאלות אחרות:

  • מה הכי חשוב לי בחיי כרגע?

  • מה חסר לי כדי להיות נאמנה ביומיום שלי למה שחשוב לי?

  • אם הייתי יכולה לבחור, מי הכי הייתי רוצה להיות בתקופה הזאת? ולמה?

השאלות האלה עזרו לי לזקק לעצמי תשובה של מילה אחת או שתיים – את אותה איכות ברורה שאני רוצה לברך בה את עצמי בעזרת התחפושת שאבחר לי.

ואז הזמנתי את האינטואיציה שלי לזרוק לי רעיונות לתחפושת, ותוך כמה דקות ראיתי אותה בבהירות וידעתי למה אני רוצה להתחפש השנה.

הביצוע עצמו כבר היה פחות חשוב. לפעמים השקעתי בתחפושת מורכבת מעשה ידיי, לפעמים השתמשתי בדברים שמצאתי בארגז התחפושות הביתי שלנו, ולפעמים קניתי אביזר או שניים. העיקר הוא שלתחפושת שלי מאז יש משמעות עבורי, ולכן יש לה גם תפקיד. המשמעות היא פנימית ופרטית, ואני לא חולקת אותה עם אף אחד. (אף אחד לא ידע למה בפורים ההוא החלטתי להתחפש דווקא לקוסמת. רק אני ידעתי).

 

למה דווקא קוסמת? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

למה דווקא קוסמת? (מתוך הבלוג של hagitnovak)

לגבי התפקיד, זה ברור. אני פשוט משתמשת בתחפושת בכדי להביא את עצמי להיות משהו שאני רוצה, אבל לא תמיד מוצאת בתוכי את הדרך או את עוז הרוח הדרוש בכדי להביא אותו לידי ביטוי. משהו שקשה לי עדיין להכיר בו בתוכי, אבל הוא מחכה לי כמו ברכה גדולה ושקטה להמשך הדרך שלי…

ככה התאהבתי בשד הזה והפכתי אותו להיות העוזר הקרוב שלי. לימדתי אותו ללחוש לי באוזן את סודות הרצון והכמיהה שאין לי אומץ לפגוש פנים אל פנים, ואחר כך לתרגם אותם לתחפושת שגם תסתיר אותי וגם תחשוף אותי ביחד…

 

כך אעזור לילדי המופנם…

וכבר קרה לא פעם שבאותה הדרך בדיוק עזרתי גם לאחד הילדים. הרבה פעמים הם אפילו לא שמו לב כשניגשו אלי מתלבטים ונבוכים, שבועיים לפני פורים, ואני רק שאלתי: מה הכי היית רוצה להיות? בוא נחשוב על תחפושת כזאת שאפשר להיות דרכה משהו שאת/ה רוצה… מנסיוני ילדים מופנמים וביישנים הם הרבה פעמים כאלה שיש להם נטייה להתבוננות פנימית ולעבודה עם דמיון. לכן תשובות לכאלה שאלות עולות בהם כמעט אינסטינקטיבית.

ברגע שנוצר חיבור לרעיון של תחפושת שיש משמעות למהות שלה, משתחררת הדאגה הפנימית, ונולדת מן תחושת רווחה פנימית כזאת שאומרת: וואללה!! התחפושת הזאת יושבת עלי טוב. נוח לי איתה, כי היא מתאימה למי שאני בעצם רוצה להיות…

 

תחפושת שמתאימה למי שאני רוצה להיות... (מתוך הבלוג של hagitnovak)

תחפושת שמתאימה למי שאני רוצה להיות… (מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

15 שנה עברו מאז הרגע המכונן ההוא בגן. מלכת אסתר הבכורה שלי כבר בת 19. בשבת בשעת בוקר מוקדמת, לפני הנסיעה לשדה-בוקר היא זינקה מהמיטה, וחצי שעה אחר-כך היא הופיעה למולי בתחפושת נהדרת מעשה ידיה. היא התחפשה לשבלול. הבנתי אותה מייד. "עוברת עליך שנה אינטנסיבית", אמרתי לה. "כנראה שיותר מהכל את זקוקה לקצת איטיות ופרטיות." "יש מצב" היא חייכה…

 

אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לבלוג – לקרוא, להגיב, לשאול ולשתף.

ואם עדיין לא נרשמתם, אתם מוזמנים להרשם כמנויים (כאן למעלה מימין) ולהתעדכן במייל עם כל פוסט חדש שאפרסם.

באהבה, חגית.

28 מחשבות על “חג פורים – שמחה או הישרדות?

  1. חגית,
    איזה פוסט מכונן. פתח לי את עיני להביט אחרת על תחפושות ועל פורים. אמנם לי אין את שריטת פורים, ותמיד אהבתי להתחפש, ולמרות זאת הצלחתי מאד להזדהות עם מה שכתבת והרעיון שלך להתחפש למה שרוצים להיות הוא כלי נהדר שאשתמש בו גם לגבי וגם לגבי ילדי.

    • תודה מכל הלב. היכולת להשתמש במה שמביאים החיים (במקרה הזה בחג פורים) בכדי לגדל את עצמנו דרכו, זו בעיניי דרך נעימה מאוד לאהוב את עצמנו וללמד את הילדים שלנו לאהוב את עצמם… משמח אותי לדעת שאהבת את הרעיון… חג שמח.

  2. את כותבת נפלא.
    ואני אומר את זה כמי שנולד על חג פורים ממש ואף נקרא בשם המחייב שמחה.. וכבר שנים נרתע מהחג הזה. תודה על המלים!

    • נהדר. אני מזמינה אותך לאמץ את הטיפ הזה כמו מתנה שאת נותנת לעצמך. ואז פחות לבדוק אותו במונחים של: עזר לי או לא עזר לי, ויותר מתוך סקרנות פנימית… מתוך כוונה פשוט לראות מה קרה לך בעקבות ההתכוונות שלך?…

  3. מקסים כתבת, בדיוק אתמול ישבת להכין משלוחי מנות, שלקחו לי כל כך הרבה זמן יקר ומיותר. נזכרתי שכשהייתי ילדה שאלתי את אמא שלי למה את מקפלת כביסה כל היום? צאי תהני !! שאלתי את עצמי את השאלות שכתבת ומה שחסר לי זה זמן! בשביל שאוכל יותר להנות עם הילדים. אז למרות הרצון לחלק משלוחי מנות תחת הכותרת, אני עשיתי!! החלטתי שבחג הבא אני קונה!!!
    תודה על בלוג מקסים ומעורר מחשבה.

    • מקסים שהקריאה העלתה לך זיכרון ילדות מול אמא שלך, וראית דרך זה את עצמך כיום ואת מה שחשוב לך. מקסים לא פחות שישר הבנת מה נכון בשבילך לעשות. זה בעיניי בדיוק הקסם שקורה, כשאנחנו רואים את עצמנו בבהירות. חג שמח!

  4. חגית יקרה
    כל כך מרגש הבלוג שלך. שמחה להיות שותפה ולקרוא.
    את כתבת על אלו המוחצנים שבשבילם פורים היא חגיגה, ואלו המופנמים שבשבילם פורים היא אימה. אבל יש גם קבוצה שלישית של מופנמים, שדווקא יש להם הזדמנות בפורים להיראות בפומבי, אולי להיות מוחצנים, מאחורי התחפושת. אני מכירה את אלו מקרוב.
    חיבוק
    גיל

    • תודה יקרה. שמחה כל-כך שאנחנו נפגשות גם כאן… אני מסכימה איתך לגמרי לגבי המופנמים שאוהבים את פורים. יש לי גם אחד כזה בבית… וזה מרתק בשבילי בכל פורים מחדש לעקוב אחריו ולראות איך הוא משתמש בהזדמנות שהחג הזה נותן לו…

  5. חגית, תודה על כתיבתך. אף פעם לא חשבתי על הנושא למרות שהבחנתי בין האוהבים והמשקיענים לבין המתעלמים. השארת אותי עם הרבה מחשבות. והחלטתי לשאול את ילדי מה הסיפור שלהם עם להתחפש.
    תודה לך על העומק שאת מביאה.

    • תודה מירה יקרה. זה יכול להיות פתח לשיחה מעניינת עם הילדים הבוגרים שלך, שיש להם כבר היסטוריה משמעותית עם פורים…

  6. מקסים!!
    ופתאום אני נזכרת כמה זה היה פשוט בתור ילדה: באמת התחפשתי למה שמתחשק לי להיות! לעתים מתוך כמיהה ולעתים מתוך לצון וכיף, או רצון להצדיק התנהגות שביומיום לא מקובלת (מפלצת למשל).
    גדלתי ושכחתי. חגית יקרה, תודה על התזכורת ♥

    • תודה יקרה. איזה מקסים (ולא מפתיע…) לשמוע שבשבילך זו תזכורת מהילדה החופשיה והמחוברת לעצמה שהיית… תני לה להזכיר לך עוד מסודותיה…

  7. חגית,‏
    משמעות נותנת חופש! אהבתי מאוד את התגלית שלך והדרך בה החלטת להתמודד עם מועקת פורים. אני ‏שמחה שהחלטת לא להעביר את הכתר לילדיך. קרוב לוודאי שתסביך פורים די נפוץ אך גישתך המיוחדת ‏לצאת ממנה נפלאה ורואיה הערצה.‏
    הילה

    • תודה הילה על המילים החמות. ההחלטה לא להעביר לילדים את טראומות הילדות שלי, היא מסוג ההחלטות שעלי להחליט בכל יום מחדש, אבל היא גם מסוג ההחלטות שממש משנות לנו את החיים מדי יום… אולי באמת אקדיש לזה פוסט מיוחד בעתיד…

  8. קראתי אותך בשקיקה רבה. סופסוף מישהי שבדיוק כמוני, לא אוהבת את פורים. רק שאת עשית התבוננות אמיצה ומקיפה על הקושי שלך ואני… אוסיף את עניין פורים לרשימת ההמתנה של הנושאים שעדיין לא חקרתי בינתיים..

    יש משהו בפורים שאולי משחרר עבור אחרים, אבל עבורי זה נראה כמו העמדת פנים אחת גדולה ואני שיודעת להעמיד פנים מאז ומתמיד (בדיוק כמו שתיארת), גם תמיד מקווה שמישהו יראה אותי בדיוק כפי שאני. על כן, להתחפש זה משהו שרק מרחיק אותי ממה שתמיד רציתי.

    תודה על פוסט נפלא. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך. הכתיבה שלך אישית, כנה ומלאה בתבונה. נראה שלהתחפש זה כבר לא כזה דבר נורא. הצלחת למלא את החג הזה במשמעות רבה עבורך.

    • תודה לך יקרה. הכי מגדלים אותי בסופו של דבר הם האתגרים האלה שלא מוותרים לי, ורק אחרי הרבה זמן שנשארתי בהם מבלי לברוח, ובדרך גם מצאתי בהם משמעות, אני מגלה שהם אלה שהוציאו אותי עוד קצת לחופשי… ואז אני מעיזה לספר על זה לכולם בפוסט, וכבר כמה ימים מופתעת לגלות כמה הרבה אנשים מזדהים ומוצאים בדברים טעם… ושוב התברר שהקושי/פחד/סיוט הפרטי שלי הוא רק חופש בתחפושת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *