להגשים חלום

 

להגשים חלום. צילום: Sarah Babineau (מתוך הבלוג של hagitnovak).

להגשים חלום. צילום: Sarah Babineau (מתוך הבלוג של hagitnovak).

שלום חברים, וברוכים הבאים אל הבלוג החדש שלי: "הכל יחסים".

הבלוג הזה הוא חלום בהגשמה. אני חולמת אותו בכל מיני דרכים וצורות כבר שנים. ועל-אף שיש לי מה להגיד, ועל-אף שלכתוב אני יודעת, לקח לי הרבה מאוד זמן להביאו לידי הגשמה במציאות…

למה?

לאורך הדרך מצאתי המון סיבות ותירוצים בכדי לענות לעצמי על השאלה: למה אני לא מגשימה את חלום הכתיבה שלי?
– כי זה דורש הרבה זמן שאין לי;
– כי אולי אני רק חושבת שאני יודעת לכתוב, ובעצם אני לא;
– כי את מי זה מעניין מה שיש לי להגיד;
– כי כבר אמרו בנושאים האלה את כל מה שאפשר, אז מה כבר יש לי לחדש;
– כי הכתיבה שלי היא אישית מאוד, ומה, אני באמת רוצה שכל העולם ידע עלי הכל?!
בקיצור, במילה אחת: פחדתי.
ובמשפט אחד: כל-כך פחדתי, שבכל פעם שניסיתי רק להתחיל לחשוב על צעד מעשי כלשהו בכיוון של כתיבת בלוג, הפחד שיתק אותי לגמרי ונתן לי להבין שעדיף לוותר על הרעיון.

עם הזמן נהיה לי יותר נוח להאמין שיש לי חלום לכתוב בלוג, ולהמשיך לא להגשים אותו.
בהדרגה קרה לחלום שלי מה שקורה בדרך כלל לחלומות שבעליהם נמנעים מלהגשימם. הוא החל לצבור סביב עצמו שכבות עבות של תירוצים, סיפורים דאגות ופחדים – כולם מדומיינים לעילא ועם חזות אמיתית לגמרי. עם השנים הוא הלך וצבר לו בתוכי מוניטין של "חלום לא ממומש", והושלך לצד כמה מחבריו לחצר גרוטאות החלום הפרטית שלי…

גרוטאות חלום. צילום: Leeroy (מתוך הבלוג של hagitnovak)

גרוטאות חלום. צילום: Leeroy (מתוך הבלוג של hagitnovak)

אני משתפת אתכם בכל זה כי ברור לי לגמרי שאני לא לבד בעניין הזה. אני מכירה כמה אנשים שבחצר גרוטאות החלום הפרטית שלהם מוטלות ומעלות חלודה גרוטאות חלום שהיו בעבר חלומות מפוארים של ממש. חלומות מלאי חיים, שהגשמתם נראתה אפשרית ומבטיחה…

קחו לכם רגע אחד, בינכם לבין עצמכם (אף אחד לא רואה ולא שומע עכשיו). עם יד על הלב,
מה חלמתם להיות או להגשים פעם מזמן, הרבה לפני שהפכתם להיות מי שאתם היום?

מה היה הדבר שכשהעליתם אותו בדמיונכם, קסם לכם יותר מכל דבר אחר? הדבר הזה ששום תירוץ או פחד שהיה אז בסביבה לא יכול היה להאפיל על זוהרו?…

תסתכלו עליו עכשיו… נכון שהוא עדיין מקסים, על אף החלודה…? תהיו איתו עוד רגע… תבדקו, אולי הוא עדיין מהבהב בכם…?

עכשיו, תרימו טיפה את המבט ותסתכלו מסביבו ברחבי חצר גרוטאות החלום הפרטית שלכם… נסו לזהות אם יש עוד חלומות שעדיין מהבהבים את עצמם… אל תתביישו להודות בהם, גם אם הם נראים לכם כיום "הזויים" או "ילדותיים", הם לא. הם עדיין לגמרי שלכם. אלה הם החלומות שעדיין לא ויתרתם עליהם לגמרי… או אולי הם אלה שלא ויתרו עליכם…

גלגולו של חלום

ככה היה גם עם חלום הכתיבה שלי. האמת היא שכשהוא נולד עוד בכלל לא היו בלוגים בעולם. יכול להיות שניצנים ראשונים שלו הופיעו אצלי כבר בכיתה א'. ציור חוזר ונשנה של אותיות הכתב לאורך השורות, והתרגול הממושך שהמורה נתנה לשיעורי הבית – כל זה שימח אותי מאוד. בהמשך, אחרי שכבר הייתי מיומנת מספיק בכתיבה, אהבתי להעתיק למחברת בכתב-יד פזמונים שגם אהבתי לשמוע ולשיר. ככל שהתבגרתי גיליתי שאני אוהבת לכתוב לאנשים דברים מהלב. כתבתי מכתבים, ברכות, שירים, ובשנים האחרונות גם הספדים… בכל פעם שרציתי להגיד למישהו משהו אמיתי, הוא יצא לי אמיתי יותר בכתיבה… במשך השנים אפילו פרסמתי מדי פעם רשימות (פעם עוד לא קראו להם פוסטים) בעלון "באופן טבעי". (חלק מהן אפילו צרפתי כקישורים כאן בבלוג… תסתכלו אחר-כך…)

לפני למעלה מעשר שנים הבנתי שיש לי בראש ובלב מספיק חומרים בשביל להוציא ספר. ואז בהדרגה הלך והתרומם בתוכי הנחשול הענק הזה של תירוצים ופחדים ועצר אותי לגמרי. כאילו, עד כאן! כאילו, עכשיו הגזמת! כאילו, מי את חושבת שאת?!… וכל זה…

אז פשוט הנחתי לו. שלא לומר, נטשתי אותו לגמרי. זה נראה לי פתרון לא רע – אני מוותרת על הגשמת החלום שלי (עם כל המשתמע…), והוא שוכב לו בשקט בצד, צובר לו בדממה שכבות עבות של תירוצים ופחדים, וככה אנחנו ממשיכים הלאה… לא רואים ולא שומעים…

לא רואים ולא שומעים... צילום: Ryan McGuire (מתוך הבלוג של hagitnovak)

לא רואים ולא שומעים… צילום: Ryan McGuire (מתוך הבלוג של hagitnovak)

עם הזמן ראיתי שהוא מתחיל להחליד, והסכמתי לראות בו "חלום לא ממומש". אני מודה שהסכמתי. אבל במשך הזמן גיליתי שהוא (חלום הכתיבה שלי), אינו מסכים בכלל…

לקח לי זמן להבין את זה. מדי פעם הוא היה מזכיר לי את עצמו ומשגר אלי אותות חיים. ואז פתאום, משום מקום היה מבליח לי בראש רעיון נהדר לפוסט, או צירוף מילים מיוחד, ולפעמים אפילו פסקאות שלמות שממש אהבתי ומיהרתי לרשום לעצמי במחברת.

לפני ארבע שנים שוב נטרפו הקלפים והרבה דברים השתנו בחיי. חזרנו לגור במרכז הארץ אחרי כמה שנים בגליל. הילדים נפרדו בהדרגה מהחינוך הביתי והצטרפו למסגרות ממוסדות (ראו בסיפור האישי שלי), ואני פניתי להגשים חלומות נגישים יותר. ופתאום שמתי לב שהמחברות הכמוסות שלי מתמלאות יותר מהר, ומדי מספר חודשים אני מסיימת אחת ומתחילה אחרת. זה היה השלב שבו הופיע בי הרעיון של כתיבת בלוג…

בהסתכלות לאחור, זה היה כאילו החלום שלי התחיל לעבור לפסים מעשיים. בשלב הזה התחילו גם להופיע מדי פעם הלחישות הפנימיות האלה: יש לך מה לתת… זה הקול הייחודי שלך… אם את לא תכתבי את הבלוג הזה, אין אף אחד אחר בעולם שיוכל לכתוב אותו…

ככה זה היה. חלום הכתיבה שלי פשוט לא הניח לי. הוא התעקש בדרכו החרישית והעקבית לצאת אל האור ולהפוך למציאות. ואני, מתוחכמת שכמותי, ניסיתי בכל דרך להשתיק אותו, להרגיע, לכבות, להחזיר את שנינו לסטטוס-קוו הקודם, העיקר שלא אצטרך להתייצב בפני הפחדים שלי ולעבור דרכם. הרי כבר כל-כך התרגלתי להאמין לכל התירוצים שכיסיתי אותו בהם כל השנים. כל-כך היה לי נוח להימנע מהפחדים שהצמיחו את כל התירוצים האלה, שמאיפה בכלל מתחילים עכשיו??

מאיפה בכלל מתחילים?... צילום: Joshua Earl (מתוך הבלוג של hagitnovak)

מאיפה בכלל מתחילים?… צילום: Joshua Earl (מתוך הבלוג של hagitnovak)

להגשים?! – זה כבר משהו אחר…

מה שעזר לי להתחיל הוא לגלות שגם אני השתניתי בינתיים. המחויבות שלי להתפתחות אישית – שלי ושל אחרים שאני מלווה בדרך – גדלה מאוד, ואחד הדברים העיקריים שהתהליך הזה הזמין אותי להתמודד איתו הוא: פחד.

מתוך ההתמודדות הזאת למדתי שהדרך היחידה בעולם למגר פחד היא לעשות את הדבר שממנו פוחדים. פשוט לעשות. למרות הפחד ודרך הפחד.

וככה בצעדים קטנים, קטנטנים, לפעמים אפילו זעירים ממש, התחלתי להתקרב להגשמת חלום הכתיבה שלי, שכבר הצטייר בבירור בדמות "הבלוג שלי". בהתחלה רק בדמיון. פשוט דמיינתי אותו – איך הוא יראה, איך יהיה לכתוב אותו, ואיך יהיה לענות על תגובות של קוראים. דמיינתי איך אנשים יתחברו למה שאכתוב וימצאו בדברים ערך לעצמם, ובעיקר דמיינתי איך ארגיש. איך זה יהיה בשבילי פשוט לבטא את עצמי בכתיבה, ולתת את היצירה הפרטית הזאת שלי לכל מי שרוצה לקבל אותה…

ואז דברים התחילו לקרות. בהתחלה דיברתי עם חברה שהיא בלוגרית וותיקה (ענת שפירא מהבלוגים: "די לחינוך" ו"אמא רצה"). היא ישבה איתי ונתנה לי המון עצות מעשיות. בדיעבד התברר שזה היה מוקדם מדי בשבילי, כתיבת בלוג עדיין נראתה לי מפחידה מדי, ועוד לא הייתי מוכנה לצאת לדרך. מה שכן קרה הוא שהתחלתי לעקוב אחרי שני הבלוגים הנהדרים האלה, והתחלתי להבין מה זה בעצם אומר "לכתוב בלוג".

בהמשך, ענת סיפרה לי על יונית צוק ה"בלוגריסטית", ושוב עבר הרבה זמן ורק זכרתי את השם ולא עשיתי עם זה כלום. ואז, יום אחד פשוט כתבתי אותו בגוגל, הגעתי אל הבלוג של יונית ונרשמתי אליו. ושוב עבר הרבה זמן שבו רק קראתי, באופן שקט וסמוי. לא כתבתי שום תגובה או שאלה, למרות שהשאלות המעשיות כבר התחילו להצטבר לי בראש.

ואז, יום בהיר אחד, פשוט נרשמתי לסדנת כתיבת בלוג – של יונית. כשזה קרה, כבר היה ברור גם לי שחלום הבלוג שלי באמת הולך להגשים את עצמו. כבר עברו כמה חודשים מאז הסדנא. המשכתי עם הצעדים הקטנטנים, וביניהם עצרתי לא מעט. אבל בינתיים כבר העזתי לספר להרבה חברים ומכרים שאני בדרך לפתיחת בלוג. הדיבור הזה וההבטחה לחברים שהנה, אוטוטו אני מתחילה לכתוב ולפרסם, עזרה לי לעגן בתוכי את המחויבות שלי.

הספקות המשיכו להציק לי לכל אורך הדרך והם ממשיכים גם כיום. אני לומדת לקבל אותם כחלק בלתי נפרד מתהליך ההגשמה. החלום שלי, שהולך ומתממש למציאות, מלמד אותי שספקות או פחד הם לא באמת בעיה. הם פשוט נמצאים שם, לפעמים הם צפים ומציפים וכאילו מאיימים… ואז אפשר להאמין להם, לעצור ואפילו לסגת. או שאפשר לזהות אותם ולהשתמש באנרגיה המשתקת שלהם כמו שמן נוסף למדורת ההגשמה… (איך בדיוק עושים את זה? – מבטיחה לכתוב באחד הפוסטים הבאים).

מדורת ההגשמה. צילום: Mike Wilson (מתוך הבלוג של hagitnovak)

מדורת ההגשמה. צילום: Mike Wilson (מתוך הבלוג של hagitnovak)

אז מה למדתי בדרך?

  • שחלומות אמיתיים הם אלה שממשיכים להבהב את עצמם בתוכי, גם כשנדמה לי שכבר ויתרתי עליהם לגמרי.
  • שחלום שדחיתי את הגשמתו לאורך שנים צובר סביבו שכבות עבות של הימנעויות ופחדים.
  • שהחלומות שלי מגשימים את עצמם בעצמם כשאני מצליחה לגייס מתוכי את הרצון והאומץ ולהתמודד עם הפחד.
  • שככל שאתעקש על הגשמת החלום ולא אוותר עליו ועל עצמי, תהיה לי אפשרות להתמודד דרכו עם הדפוסים העמוקים ביותר של הימנעות ופחד שמנהלים אותי גם בתחומים אחרים בחיי.

במילים אחרות, בכדי להגשים חלומות עלינו למגר את הפחד, ואז ההגשמה כבר תתרחש כמעט מאיליה… אל תבינו אותי לא נכון, ברור שאני זו מובילה את העשייה במציאות. אבל ללא הסיפורים והתירוצים (שהם רק פחד בתחפושת), עומדים לרשותי כל המשאבים הדרושים, ואפילו יותר, בכדי להפוך כל חלום למציאות.
איך אני יודעת? תסתכלו מסביב. כל מה שקיים במרחב המציאות האנושי – כל הבתים, היישובים, הגינות, המדינות, העסקים, האתרים באינטרנט, תכניות הטלוויזיה, המטוסים, הלוויינים, מעבורות החלל, המשפחות, בתי הספר, הספרים, העיתונים… הכל התחיל מחלום מדומיין שמישהו – יחיד או קבוצה – חלם אי פעם והחליט להגשים במציאות…
זהו. תודה שאתם כאן. מוזמנים להצטרף אלי לבלוג, להרשם ולקבל את הפוסטים הבאים.

מוזמנים לקרוא גם:

23 מחשבות על “להגשים חלום

  1. וואו חגית! מזל טוב ענק לחנוכת הבית החדש והמצויין שלך. שמחה על ההזדמנות להכיר אותך עוד קצת ולדעת שגם כתבת ב״באופן טבעי״..אחד הפורטלים האהובים עליי מאז ההריון הראשון שלי. ברשותך גם משתפת כדי שגם אחרים יכירו ויהנו

  2. חגיתוש, איזה יופי! הגשמת החלום כשלעצמה יש בה קסם ומקור להשראה. תמשיכי לכתוב ולהאיר לכולנו את הדרך. בהצלחה ובאהבה רבה…

  3. חגית אהובה,
    קראתי בעניין, התרגשתי עד דמעות, הזדהיתי, היכרתי עוד יותר לעומק ובעיקר –
    הקשבתי לך ואהבתי אותך מאוד!

    אימא אחת…

  4. אחותי, תודה שאת שם, מגשימה חלומות, הוגה הגיגים ומפיצה את הטוב בעולם.
    זו לא הפתעה בשבילי שאת מרתקת, רגישה ומרגשת – אבל תמיד נעים לפגוש בזה, לקבל עוד מנה ממה שאת בחיי, וצידה לדרך..
    אוהבת ומחכה לפוסטים הבאים

  5. הי חגית, נעים מאוד תמרי.
    קוראת ומזדהה מאוד עם מה שכתבת עברתי דרך שמאוד הזכירה לי הרבה משפטים שכתבת כאן.
    אני חושבת שכתיבה כשהיא שם היא שם. היא לא הולכת היא פשוט מחכה לתיזמון שלה להשראה ולרגע שלה. ופחד הוא משתק. אין כמו פחד לשתק השראה ויצירה, אבל ממנו גם בסופו של דבר יוצאים דברים מופלאים.
    אני עוסקת כל חיי בהשראה (זה בעצם המקצוע שלי… ) והבלוג שלי שכולו השראה הוא התגשמות החלום שלי. גם אני חיכיתי המון שנים, פחדתי, חששתי ובסוף שהיה לי את האומץ להגיד כן לפחד הזה הכל התהפך. הכל נפתח. הכל יצא ואני מאז כל יום מגשימה חלומות. לא מפחדת יותר מכלום.
    חגית, כתבת מהלב, ממעמקי הלב באומץ ובאהבה לחלום הזה שלך שמתגשם כאן בדמות הבלוג.
    אני מאחלת לך הצלחה ובעיקר הנאה מהדרך שבחרת ללכת בה, שמעי לי היא קסומה לחלוטין..
    תמרי

    • תודה גדולה על הפירגון, יקרה. באמת ששווה להתגבר על הפחד, ולו רק בכדי לגלות את חדוות הביטוי ואת הזכות הגדולה שבנתינה…

  6. הי חגית,
    אני אוהבת את הכתיבה שלך עוד מ"באופן טבעי" ואת הדרך הייחודית שלך להתבונן על העולם. אוהבת את התובנות שלך. איזה כיף לך וגם לי (ולכל הקוראים האחרים) שהתגברת על הפחד ופתחת בלוג. בהצלחה.

  7. חגית יקרה,

    הרשי לי בבקשה לגחך בשקט…
    מי את בכלל שתחשבי שאת לא יודעת לכתוב??
    את אחד האנשים שכותבים הכי יפה ועצמתי שאני מכיר (או לא מכיר) והפוסט הזה מוכיח את זה שוב.

    ואני עדיין מחכה לספר שלך (הבלוג זה לא תחליף!)

    חיבוקים
    עודד

  8. הי חגית,
    נחשפתי לבלוג שלך היום בעקבות הפוסט על פורים (שווה קריאה!!! גרם לי הזדהות עמוקה) והכתיבה שלך השאירה לי טעם של עוד.
    יש בך משהו אמיתי ונוגע שמשתקף בבירור בכתיבה. אני יכולה לדמיין את האיכויות שאת מביאה לאימונים שלך ואיך את עוזרת לאנשים לפגוש את עצמם.
    נרשמת לבלוג, מצפה לבאות.
    לאורה

    • הי לאורה, נעים להכיר.
      מאוד משמעותי לי לשמוע שהדברים שאני כותבת נוגעים ומעוררים הזדהות. ברוכה הבאה לבלוג. את מוזמנת תמיד להגיב ולשתף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *