מוזיקה בקצב אישי – ראיון זוגי עם אורלי ועודד נתנאל

רציתי לספר לכם שאני מאוד אוהבת מוזיקה. לפני זמן לא רב שאלתי את עצמי: מהי מוזיקה בשבילי? התשובה שנדלקה לי בתודעה היתה ש-מוזיקה היא פשוט החיבור בין אהבה, הקשבה ויצירה. מאז זאת הפכה להיות מן הגדרה פרטית שלי למוזיקה, והיא זורחת לי במחשבות הרבה פעמים תוך כדי האזנה. אני מאמינה שאם הסרט של חיי היה בראשיתו קצת פחות שכלתני ומהודק, מאוד יכול להיות שמוזיקה היתה הופכת עם הזמן לתחום העיסוק המרכזי שלי.

כל התובנות האלה שלי קשורות קשר הדוק להכרות שלי עם אורלי ועודד נתנאל. הכרנו לפני כעשר שנים, כשהם שבו לארץ משהות של מספר שנים בניו-יורק. מאז, וככל שעוברות השנים, אני אוהבת אותם יותר ויותר…

את הראיון הזה עם אורלי ועודד פרסמתי לפני מספר שנים בעלון "באופן טבעי". החלטתי לשוב ולפרסם אותו כאן בבלוג (בעריכה מחודשת) כסנונית ראשונה ומקסימה בסדרת "גדולים מהחיים" – ראיונות עם אנשים מעוררי השראה.

 

אורלי ועודד נתנאל. אנשים של מוזיקה.

אורלי ועודד נתנאל. אנשים של מוזיקה.

 

אורלי ועודד הם אנשים של מוזיקה. מוזיקה היא עבורם הרבה יותר מעיסוק, תחביב וכישרון גם יחד. מוזיקה עבורם היא מהות פנימית ויעוד בעולם.
אורלי היא פסנתרנית ומורה לפסנתר ולקלידים בשיטה מיוחדת המבוססת על דיאלוג והקשבה. בעבר היא ייסדה והופיעה בלהקת הבנות הנפלאה "בלה דונה", ובשנים האחרונות היא מופיעה בהרכבים שונים.
עודד התחיל לנגן בכינור בגיל 4, ומאז מעולם לא חדל ללמוד, לנגן ולהופיע. כשבגר מצא את עצמו מתפרנס מהייטק, ובסופו של דבר נעתר לקולו הפנימי, עזב הכל והחליט להתמסר למוזיקה גם כמקור פרנסה. כיום הוא מלמד כינור וגיטרה (שגם היא הצטרפה אליו בינתיים). אורלי ועודד הקימו ומפתחים יחד את "מוזיקה בקצב אישי" – בית-ספר למוזיקה בשיטה ייחודית שמתבססת בראש ובראשונה על הקשבה ותשומת-לב. החזון שלהם הוא להקים מרכז למוזיקה שייתן מענה לצורך של קהלים שונים במפגש חי ויומיומי עם מוזיקה, דרך לימוד, נגינה, האזנה ויצירה.

הראיון איתם מתמקד בתפישת העולם הייחודית שלהם לגבי הוראת מוזיקה ונגינה.

 

מהו, לפי הבנתכם, הקשר בין מוזיקה לבין תשומת-לב?
עודד: היופי הוא בפרטים הקטנים. כשאני מאזין למוזיקה אני מאזין בתשומת-לב לפרטים כמו: איכות הצליל, התזמון של נגינת הצלילים ביצירה והדיאלוג בין הנגנים השונים. בהאזנה לשיר אני שם לב לעיבוד המוזיקלי, איזה כלים משתתפים בליווי ואיך הם משתלבים ביניהם. – כך ברמת הביצוע של המוזיקה. לעומת-זאת ברמת היצירה, הפרטים הקטנים אליהם אני שם-לב הם למשל: איך לוקחים רעיון והופכים אותו ליצירה שלמה. סביר שישנו נושא, או מוטיב שחוזר במהלך היצירה הרבה פעמים. אני שם לב לאופן שבו המוטיב חוזר על עצמו. אני שם-לב לתחושה שמתעוררת בי כשהמוטיב משתנה, ומופיע בכל פעם בצורה אחרת. כשמאזינים למוזיקה ברפרוף וללא תשומת-לב, לא ניתן להבחין בכל הפרטים הקטנים הללו, ואז חלק גדול מן העושר של החוויה המוזיקלית פשוט מתפספס.

האם היכולת לפגוש מוזיקה ברמה כל-כך גבוהה של תשומת-לב היא יכולת שמאפיינת את מרבית האנשים לדעתכם, או שהיא מצריכה כשרון מוזיקלי שלא כולם ניחנו בו?
עודד: אני מניח שיש אנשים שיכולים להגיע לרמה גבוהה יותר של תשומת-לב בהאזנה למוזיקה מאנשים אחרים, אבל ברמות שונות זו יכולת שקיימת אצל כולם.
אורלי: אני מאמינה שזוהי יכולת נרכשת ולא מולדת. באופן עקרוני תשומת-לב היא סוג של מודעות, ומשום כך ניתן לטפח ולהעמיק אותה.

 

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

איך ניתן לעודד אנשים לפגוש מוזיקה ברמה גבוהה של תשומת-לב?
עודד: זה כמו במפגש עם כל תחום אחר. אני חושב שגם כאן הבית משחק תפקיד מרכזי בחינוך המוזיקלי של הילדים, וכמו בתחומים אחרים, גם כאן הילדים לומדים בעיקר מדוגמה אישית. אם אני מאזין למוזיקה בבית ופתאום אני אומר – אפילו לעצמי – משהו כמו: "איזה יופי הנגן הזה מנגן" או: "איזה מעבר מיוחד ניגן כאן המתופף" או:" איך המלחין לקח את המוטיב הזה ביצירה ועכשיו השתמש בו אחרת" – כל זה מעורר מודעות לכך שהיצירה המוזיקלית היא מורכבת ועשירה, ויש טעם להקשיב לפרטים ולהתייחס אליהם.

אורלי: בנגינה אני מפנה את עיקר תשומת-הלב כלפי הגוף. הגוף הוא למעשה הכלי שאיתו מנגנים, ושימת-לב לניואנסים של ההתרחשויות והפעולות של הגוף היא סוג של הקשבה לעצמי בזמן שאני מנגנת. דברים כמו: אופן הישיבה, מידת המתח בשרירים, המנח של הכתפיים, הם מסוג הדברים אליהם אני שמה לב.

עודד: ויחד עם זה כדאי גם לשים לב מה קורה עם המחשבות.
אורלי: בנגינה מתקיים קשר מופלא בין המחשבות להתנהגות של הגוף. התבוננות נקייה בתהליך הזה יכולה לאפשר חוויה מופלאה של זרימה קלילה ונטולת מתח, אשר נובע ברובו מההתניה הרווחת של הצורך לעמוד בציפיות או בסטנדרטים המוכתבים מבחוץ.

הנה דוגמה מנסיוני האישי: לאחרונה חזרתי לנגן יצירה קלאסית שנהגתי לנגן בעבר הרחוק עם המורה שלי. להפתעתי שמתי לב שכאשר אני מתקרבת לקטע מסויים שהתקשיתי בו אז, כילדה, התעורר בי אותו פחד ישן מפני כישלון. שוב פחדתי ששם, בקטע המדוייק ההוא בנגינה, לא אצליח לבצע את המעבר הקשה עם האצבע החמישית. ברגע ששמתי לב למה שקורה לי רגשית, ופשוט התבוננתי בחרדה הקטנה הזאת שהתעוררה בי, הצלחתי להתגבר על האתגר המוזיקלי הזה ולזרום דרכו בקלות.
זה עורר בי את התובנה שכשאני נמצאת בהקשבה מדויקת למה שקורה בתוכי במהלך הנגינה מתעוררים בי רגעי אושר קטנים ואני מצליחה לחוות את הקלילות נטולת המאמץ שלמעשה מסתתרת מאחורי הדבר הענקי והלעיתים מפחיד הזה שנקרא "יצירה מוזיקלית".

תשומת-הלב העמוקה מאפשרת חיבור נקי למהות של המוזיקה, שהיא מעבר לאיכות הביצוע. באורח פלא, המצב התודעתי הזה, שהוא פשוט התבוננות נטולת מחשבות, יוצר בתוכי חוויה של קלילות נקייה מציפיות, ושדרכה הדברים פשוט קורים ללא מאמץ. במקום הזה נוצר קסם. כשאין חובה, ואין ציפיות, ואין צורך לעמוד בדרישות או בהישגים – אז נוצרת ההזדמנות לחיבור נקי וקשוב למהות העמוקה, ומתרחש נס.

עודד: למעשה יש כאן מעין פרדוקס. כי כדי להצליח בנגינה יש לשים לב לכמה שיותר פרטים בנוגע לעבודת הגוף בנגינה. אך מצד שני, אם ננסה לשלוט בכך באופן שכלתני – לא נצליח. כשאני מתאמן, אני קשוב מאוד למה עושה כל אצבע, כל שריר וכל מפרק. אני ער מאוד להתרחשות ומשתדל לא להשפיע עליה ולא לשלוט בה באופן יזום. התהליך הזה מאפשר לגוף ללמוד בעצמו בצורה מיטבית, ולאחר-מכן לשחזר את אותן התנועות שהביאו לתוצאה הטובה כפי שחוויתי אותה.

 

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

במה שונה האופן שבו למדתם לנגן בילדותכם מן האופן שבו אתם מבינים ויוצרים מוזיקה כיום?
אורלי: כשלמדתי לנגן, כל הלימוד התבסס על קבלת הוראות, ועל נסיון שלי לציית להן. זו היתה למידה שלא היתה בה חקירה, לא הבנה ולא תשומת-לב. היתה שם המון טכניקה, משמעת עצמית ואימון. למעשה היתה הפרדה ברורה בין הטכניקה לבין המוזיקה. המסר היה, שרק אחרי שאהיה מיומנת מספיק בטכניקה נוכל להתרכז בהבעה המוזיקלית. ההפרדה הזאת עוררה בי את התחושה כאילו יש ניגוד בין הטכניקה להבעת הרגש. היום אני יודעת שזהו מסר משבש. הוא גרם לכך שכשהגעתי בסופו של דבר לחלק של ההבעה המוזיקלית, גם הוא נהיה טכני. כמו עוד אלמנט שיש לטפל בו.
היום אני יודעת שהטכניקה והאמירה המוזיקלית הם שני מרכיבים שנמצאים במערכת יחסים זה עם זה. הם משפיעים זה על זה באופן הרמוני וטבעי, ולהפריד ביניהם פרושו לפגום במערך הכולל של החוויה המוזיקלית.

עודד: במקרה שלי, לימוד הנגינה נעשה באמצעות המחשבה. כילד קיבלתי את המסר שהחשיבה היא הכלי שאיתו עלי לעבוד בכדי לשפר את הנגינה שלי. היום אני מבין שהחשיבה רק מפריעה לי בנגינה.

מדוע?
עודד: כי החשיבה פועלת נגדנו. הגוף שלנו והאינסטינקטים שלנו יודעים ללמוד הרבה יותר טוב מהראש שלנו. הפעולות שנדרשות מהגוף בכדי לנגן היטב הן הרבה יותר מורכבות ממה שניתן לחשוב באמצעות השכל. לכן, אם מעבירים את השליטה לשכל, אין לנו סיכוי להגיע לשליטה בכל הפרטים המרכיבים את המיומנות הנדרשת לנגינה ברמה גבוהה. הגוף יודע להגיע למימנות הזאת הרבה יותר טוב. זה קצת דומה לאופן שבו למדתי ללכת. אם הייתי צריך לתת לגוף שלי הוראות מדוייקות שמקורן בשכל, לא הייתי מצליח ללמוד ללכת.

 

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

האם ניתן ללמוד נגינה כמו שלומדים ללכת?
עודד: כן, בהחלט. הרעיון המרכזי הוא לחדד אצל התלמיד את תשומת-הלב שקיימת אצלו באופן טבעי. למשל: לנגן צליל ולהקשיב לו עד שלא ניתן להבחין בו יותר. אם ילד לא ער לזה, הוא ייתן מכה על משולש, ואחרי זמן קצר יעבור למשהו אחר מבלי לשים לב שהצליל עוד ממשיך להתנגן. אם אני עוזר לו להקשיב בזה שאני אומר לו: "בוא נשמע עד כמה הצליל הזה ארוך" – זוהי דרך לעדן את תשומת-ליבו למשך הצליל. זהו הדבר הכי אלמנטרי, הקשבה לצליל הבודד.
בלימוד מתקדם יותר, אם תלמיד מרגיש שמשהו לא מצליח לו, במקום לומר לו: "האצבע שלך היתה יותר מדי רחוקה." אפשר לומר: "נגן שוב, ושים לב הפעם למיקום של המרפק שלך." באופן כזה אני מאפשר לו למצוא בעצמו איך כל דבר בעבודת הגוף שלו משפיע על התוצאה.
דבר נוסף שמשפיע הוא הפחד מפני טעויות. כשתינוק לומד ללכת, הוא לא מפחד לטעות. למעשה, הוא טועה ונופל המון פעמים כחלק מתהליך הלמידה שלו, ואנחנו לא מתייחסים לזה כאל כישלון, או לא חושבים שהילד לא מוצלח כי הוא נפל. בלימוד מוסיקה יש בדרך כלל יותר מדי פחד מטעויות. במקום להתייחס אליהן כחלק מתהליך הלימוד, ואפילו לקבל אותן בברכה, הן מייאשות את התלמיד ומורידות מהערך העצמי שלו.

אורלי: חשוב מאוד באיזה מילים אנחנו משתמשים כשמגיבים על נגינה של תלמיד. במקום להעביר מסר של שיפוט, אני מנסה להפנות את תשומת-ליבו של התלמיד אל הנגינה באופן פתוח. לשם כך אני משתמשת למשל בשאלה: "למה התכוונת כשניגנת עכשיו?" אם הוא עונה למשל שהתכוון למשהו שונה ממה שיצא לו, זה משחרר אותנו לגמרי מהצורך לעסוק בשאלה מה נכון ומה לא. בעוד שהביקורת מבקשת לתת ציון, ההתמקדות בתשומת-הלב משאירה את האחריות בידי התלמיד.

עודד: ויחד עם זה התלמיד הופך להיות יותר מודע להבדלים ולדקויות. הוא צריך להקשיב בתשומת-לב רבה בכדי לבדוק אם מה שיצא תואם למה שהתכוון אליו.
אורלי: אני שואלת גם: "האם אתה מרוצה מהתוצאה?" אם התלמיד אינו מרוצה עולה הצורך לבצע את הנגינה באופן שונה. גם כאן אני למעשה מעודדת את התלמיד לשים-לב ולחדד את ההקשבה בכדי לזהות מה צריך לשנות בכדי להגיע לתוצאה שתשביע את רצונו.

 

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

מהו החזון שלכם? איך מאפשרים לאדם שאינו דובר את שפת-המוזיקה להפוך למוזיקאי בדרך שאותה אתם מתארים?
אורלי: הרעיון המרכזי הוא לטפח את המיומנות של הקשבה ותשומת-לב לפרטים ולדקויות לא רק במוזיקה, אלא כדרך חיים. העיקרון של תשומת-הלב הוא משמעותי בהרבה מאוד רבדים של החוויה האנושית. כמורה למוזיקה אני עובדת קודם-כל עם עצמי על טיפוח המיומנות הזאת. אם למשל באמצע שיעור ילדה התחילה לספר לי משהו שקרה לה היום בבית-הספר, אני מפנה עכשיו את תשומת-ליבי לסיפור שלה. אני נותנת מקום לכל מה שעולה, ולא קוטעת אותה בכדי להחזיר אותה לנגינה. זה האופן שבו אני מלמדת אותה להקשיב. במקרה הזה, אחרי שסיימה את הסיפור שלה היא אמרה לי פתאום: "טוב, בואי נחזור לנגן."

עודד: בעיניי הנקודה העיקרית היא שבאמצעות פיתוח המיומנות של תשומת-הלב ניתן לתת לאדם כלי שיאפשר לו להתקדם בכוחות עצמו. כלומר, באמצעות ניסוי וטעייה. כל מה שצריך הוא לשים לב היטב לפער בין מה שאתה רוצה לשמוע לבין מה שיצא בפועל. באותה נקודה שבה ישנו פער, יש לשים לב היטב למה שעשית, לנסות לעשות את הדברים באופן שונה, ושוב להקשיב לתוצאה. הדרך הזאת שתיארתי עכשיו מתאימה יותר לשלבים מתקדמים בלימוד נגינה. בשלבים הראשונים יש לפתח את המיומנות של תשומת-הלב, בכך שאת שלבי הניסוי והטעייה עושים בלוויית המורה ובצורה מודרכת.

האם ניתן ללמוד נגינה לגמרי לבד?
עודד: יש כאלה שיכולים. אבל הם בודדים. אלה הם לרוב יחידי הסגולה. דניאל ברנבוים, למשל, למד נגינה כמעט בעצמו.
אורלי: מבין התלמידים שלי פגשתי כאלה שחלק גדול מהעבודה באמת עושים בעצמם. אלה הם אותם תלמידים שיש בהם את הסקרנות והפניות לחקור בעצמם. הבן הבכור שלנו, נמרוד, הוא למשל כזה.

נמרוד (בן 9) עסוק בענייניו בסלון בזמן השיחה. עודד שואל אותו: נמרוד, איך למדת לנגן?
נמרוד: אני לא יודע. כולם שואלים אותי את זה. אני פשוט מתאמן. אם אני מגלה שמשהו לא נשמע לי טוב אני חוזר עליו שוב ושוב, עד שזה יוצא לי טוב. אני פשוט זוכר את מה שאני עושה ואני משנה מה שנראה לי פחות טוב, עד שזה מצליח.

האם מודעות היא הכרחית לתהליך הלמידה, או שאולי ניתן ללמוד מבלי להיות מודע לאופן שבו הדברים מתרחשים?
אורלי: בשיחה הזאת עכשיו אנחנו עוסקים בנושא של תשומת-הלב באופן מילולי, אבל למעשה ניתן לחקור, ללמוד ולטפח את מיומנות תשומת-הלב גם מבלי לדבר על התהליך.

 

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

 

מהו התפקיד של המורה בדרך הזו?
אורלי: מרבית האנשים אינם מצליחים ללמוד נגינה בעצמם, אבל בעיניי, כל מי שרוצה ללמוד לנגן הוא מלכתחילה אוהב מוזיקה. אנשים מאזינים למוזיקה, שרים לעצמם במקלחת, ולמעשה המוזיקה חיה בתוכם. כשהם באים ללמוד נגינה הם בעצם מבקשים לתרגם משהו שקיים בראשם ובליבם אל האצבעות, אל הגוף. כלומר כל אחד שמגיע לנגן, מביא איתו כבר משהו משל עצמו. הדבר שאני כמורה הכי מנסה להיזהר ממנו, הוא לא ליפול לדפוס של המורה שיודעת, שמלמדת תלמיד שלא יודע. כשאני מתמקדת בדרך של תשומת-הלב אני הופכת את עצמי למלווה, ואני מאפשרת בכך לעצמי לפגוש את התלמיד בגובה העיניים. המטרה שלי היא לאפשר לו להיות בתשומת-לב אל עצמו. כל מה שאני בעצם מבקשת הוא להצליח לא להפריע לדחף הטבעי שלו ללמוד, ולמיומנות המוזיקלית שכבר טבועה בו.

עודד: התפקיד המרכזי של המורה בעיניי הוא לאפשר לתלמיד להתקדם בעצמו. במשך רוב שנותיי כנגן התאמנתי בנגינה בדרך שבה מרבית תלמידי המוזיקה מתאמנים. זה אומר שכשמשהו לא מצליח אתה פשוט חוזר עליו שוב ושוב עד שאתה מצליח, או שלא. לקח לי המון זמן להבין שאימון יעיל הוא אימון שבו תשומת-הלב מכוונת במדויק למה שקורה בגוף בזמן הנגינה, יחד עם הקשבה חדה ומדוייקת לנגינה עצמה. הקשבה כזאת לפרטי הפרטים של הנגינה מאפשרת לי לזהות מה לא מוצא-חן בעיניי, ובאותו זמן אני שם לב למה שעושה הגוף שלי. החיבור בין שני ההיבטים הללו מאפשר להשתפר ולהגיע לתוצאה יותר מדוייקת. אני חושב שאם אפשר לעזור לתלמיד לטפח את המיומנות הזו, אז באמת יהיה בידיו כלי שיאפשר לו להתקדם בעצמו בין השיעורים. זה בעיני הדבר שהכי לוקה בחסר אצל מרבית מורי הנגינה. רוב המורים שאצלם למדתי בעצמי, לא לימדו אותי איך להתאמן.

אורלי: אני נמצאת עם עצמי עכשיו בשלב שבו אני מחפשת בדיוק את זה. אני שואלת את עצמי איך לטפח אצל התלמידים שלי את היכולת להתאמן בעצמם, ולחפש בעצמם את הדרך שלהם במוזיקה. עצם החיפוש הזה שלי כמורה מדגים לעצמי ולהם את אותו מוטיב עצמו של הקשבה ותשומת-לב.

 

תודה שבאתם להתארח אצלי בבלוג. אתם מוזמנים בשמחה גם להגיב כאן ולשתף מחשבות ותובנות, וכמובן שגם לשתף אחרים.

ואם עדיין לא נרשמתם, מוזמנים להרשם כמנויים ולהתעדכן במייל עם כל פוסט חדש שאפרסם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *