מכתב אוהב לאמא אנונימית של ילד צורח

שלום לך אמא אנונימית יקרה.

את לא מכירה אותי, אבל אחרי שראיתי אותך הבוקר במקרה, נזכרתי שאני כן מכירה אותך…

זה היה קצת אחרי שמונה בבוקר. הנעתי את האוטו מול גדר הגן, ורגע לפני שהפלגתי לדרכי ראיתי אותך פתאום עומדת עם בנך הקטן בצידו השני של הרחוב. הוא נראה לי בערך כבן שלוש. הוא עמד על הכביש בין שתי מכוניות חונות, וצרח את התסכול הבן-שלושי הלא מוסבר שלו, וסירב להתקדם. ראיתי אותך עומדת מולו על המדרכה, מנסה לדבר על ליבו, מפצירה בו להמשיך איתך אל הגן. הבטתי בפנייך וראיתי אותך… המבט שלך אמר: אוףףףף!!! ברגע הבא, פשוט סובבת אליו את הגב והלכת, משאירה אותו מאחור לצרוח על הכביש… ושוב הבטתי בפנייך וראיתי אותך… וכנראה שהכרתי בך אותי. כי ברגע הזה הרגשתי שאני מבינה אותך לעומק – את התערובת הבלתי נסבלת הזאת של תסכול, וזעם וחוסר אונים… את המצוקה הזאת של אמא שהילד הקטן שלה מצליח ככה לשבש לה את הבוקר ואת עצמה…

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

את יודעת, הבטתי בפנייך רק לרגע קצר, לפני שגם אני כבר ראיתי רק את גבך המתרחק, אבל מבע פנייך ברגע הזה סיפר את הסיפור כולו. היה ברור לחלוטין שאת ממהרת ליומך, שהתכוונת רק ללוות אותו לגן ושכל הדרמה הזאת לגמרי לא היתה בתכנון. אבל יותר מזה היה ברור שמשהו בך פקע… שמשהו עמוק בתוכך לא יכול היה יותר לסבול ולהכיל את עוצמת התסכול והזעם. היה ברור שאם היית יכולה אחרת, לעולם לא היית מסובבת את הגב והולכת. לעולם לא היית משאירה את הבן הקטן והמקסים שלך על הכביש, צורח ותקוע עם עצמו. היה ברור לחלוטין שברגע המסוים הזה פשוט לא ראית שום אפשרות אחרת. היה ברור שעם כל צעד נוסף על המדרכה גואים בך התסכול והכאב, ויחד איתם עולים גם רגשות האשמה. הבטתי בפנייך, וכמעט יכולתי לשמוע אותם בתוכך, מהדהדים את עצמם עם צרחותיו של הילד שלך ומפנים כלפייך אצבע מאשימה וקשה…

רגע אחד אחר כך נסעתי משם לדרכי. היה לי חשוב לא ליפול למציצנות ולכבד את שניכם. הייתי מודעת לגמרי לאינטימיות הגדולה שבין אם לבנה, אשר נחשפה לעין-כל בסערת הרגע ההוא ברחוב. ועם זאת, זיכרון פנייך המשיך ללוות אותי לאורך כל אותו היום. נזכרתי שבעצם כבר יצא לי לראות אותך פעמים רבות בעבר, ולא רק ברחוב. גם בקניון, בסופר, בגינת המשחקים בחוף הים… גופך, בגדייך, גילך ועיסוקך אחרים ושונים בכל פעם, אבל לא המבט בפנייך. המבט המסוים הזה חוזר ומתלבש לך על הפנים בכל פעם שאת מרגישה שהגעת לקצה של עצמך. הקצה שמעבר לו נמצאת התהום המפחידה של ה"לא מסוגלת יותר…"

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

את יודעת, כשילדיי שלי היו קטנים (כל אחד בתורו), רציתי להאמין שהסיטואציות האלה שמביאות אותי לסף התהום של עצמי, יחלפו מן העולם כשהם יגדלו. הייתי בטוחה שכשהם יהיו גדולים אפשר יהיה לדבר אתם בהגיון, והם ישמחו לשתף פעולה. הייתי בטוחה גם שעם כל ילד אני נהיית מנוסה ורגועה יותר. את יכולה לתאר לעצמך איך הרגשתי כשהבת הרביעית שלי הגיעה לגיל שנתיים והתחילה עם התקפות הזעם שלה… לא האמנתי שאני לא מצליחה להכיל את זה כבר. כל-כך התאכזבתי מעצמי וכעסתי על עצמי (תמימות ויהירות זה שילוב מאתגר מאוד…).

בדרכי הקשה גיליתי שהם לא מפסיקים לצרוח אף פעם. אמנם זה כבר לא על הכביש בדרך לגן, כי ארבעתם כבר לא בגן, אבל מסתבר שככל שהם גדלים ומתפתחים, כך גם מתפתחות בהם דרכים חדשות לצרוח… המתבגר הפרטי שלי בזמן האחרון שם את השמיכה מעל הראש בבוקר ופשוט מסרב לקום מהמיטה. לפי הכעס שעולה אצלי בגוף כשאני שוכחת לנשום אני מבינה, שבשלב הזה זאת הדרך שלו  לצרוח.

כי השאלה החשובה כאן היא לא מה הם עושים, או למה? אלא, מה קורה לנו??

אני מאמינה שהמנגנון האוניברסלי הזה שדרכו ילד צורח את עצמו כך שההורה שלו הופך תוך רגע להיות כועס, מתוסכל וחסר אונים – למנגנון הזה יש תכלית עמוקה (והוא רלוונטי, אגב לאמהות ולאבות באותה מידה). אני מאמינה שהילדים שלנו לוקחים אותנו עד לסף התהום של עצמנו רק בכדי לאפשר לנו לגלות שאנחנו יכולים לצעוד מעבר לה, ולהישאר בחיים. זאת הדרך שלהם לאפשר לנו לגלות שלהיות הורים זה אומר, להיות אנשים גדולים שמסוגלים להרחיב את הגבולות של עצמם ולהכיל את מה שרגע קודם נדמה היה שהוא מעבר לכוחותינו.

הרי לעולם לא הייתי מתקרבת לסף התהום של עצמי ביוזמתי. לעולם לא הייתי נכנסת בעצמי לגיא הצלמוות הכואב והמפחיד הזה של האין-אונים המוחלט. רק הילד שלי, שחייו ובריאותו הפיזית והנפשית תלויים בי, רק הוא לבדו יכול לדרוש ממני בצרחות אימים בשמונה בבוקר על הכביש, לעמוד בזה. גם בזה. נכון שבאותו רגע אני מבקשת את נפשי למות, או לפחות להזדכות בו במקום על הילד, ושיחזור לכור מחצבתו (איפה שזה לא יהיה, רק תקחו ממני את הדבר הצורח והמעצבן הזה ותנו לי להגיע בזמן לעבודה!!). אבל האמת היא שאין לנו מאמנים טובים מהם. הם עושים את זה באופן ספונטני ובהתנדבות בגלל שאין להם ברירה אחרת. ככה הם דורשים מאיתנו לגדל את עצמנו למענם. כי הם צריכים אותנו גדולים ויכולים ומכילים. הם צריכים אותנו חומלים ואוהבים – את עצמנו, קודם כל.

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

(מתוך הבלוג של hagitnovak)

…אמנם כבר נסעתי לדרכי הבוקר, אבל יכולתי לראות בעיני רוחי איך בעוד כמה צעדים את תעצרי, תנשמי עמוק ותסובבי אליו את המבט. ואיך ברגע שהוא יראה את פנייך (הוא הרי עקב אחרייך כל שנייה, כי ברגעים הקשים שעברו עליו את המשכת להיות המשענת העיקרית שלו בעולם) – הוא ישכח מהכביש וירוץ אלייך. וגם אם הכעס עוד ימלא אותך, ולא תמצאי בך כוח לחבק אותו או להגיד לו מילים, את בטח תתני לו יד ותמשיכו לצעוד יחד. בפתח הגן את בטח כבר תביטי בפניו ותמחי את דמעותיו (ורגע קודם, לפני שהגננת תבחין בכם – גם את דמעותייך). ובטח תחבקי אותו בסוף, רגע לפני שתיפרדו, כי הוא הרי הילד הכי מקסים ואהוב שלך בעולם…

ואם הייתי יכולה ללוות אותך עוד כמה רגעים, כשאת כבר בדרכך לאוטו, הייתי מבקשת ממך שתתני חיבוק גדול ואוהב גם לעצמך, כי את גדולה מהחיים. כי עמדת על סף התהום של עצמך וטיפה מעבר לו, ויכולת למגבלותייך. יכולת לרגשותייך הגואים, ונשארת – נאמנה לעצמך, לאמהות שלך, לבנך. נשארת נאמנה למחוייבות האינסופית שקיבלת על עצמך כשהפכת להיות אמא. וזה לא מובן מאיליו. בעיקר בגלל שאף אחד מאיתנו לא באמת ידע למה הוא נכנס כשהוא החליט להיות הורה (מי בכלל החליט? לי זה פשוט קרה!), ואיזה מזל שככה בדיוק אלוהים תכנן בשבילנו את הדבר הזה… שהרי אחרת, היינו נכחדים מזמן…

אז תודה על שנקרית בדרכי הבוקר ושאפשרת לי מבלי דעת להציץ בפנייך. תודה על שסיפרת לי דרכן את הסיפור שלך, שהוא לא אחר מאשר הסיפור שלי…

באהבה גדולה,

חגית.

 

אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לבלוג – לקרוא, להגיב, לשאול ולשתף.

ואם עדיין לא נרשמתם, אתם מוזמנים להרשם כמנויים (כאן למעלה מימין) ולהתעדכן במייל עם כל פוסט חדש שאפרסם.

25 מחשבות על “מכתב אוהב לאמא אנונימית של ילד צורח

    • הסיפור שלך ריתק אותי והעלה דמעות בעיני יחד עם האם האוניברסלית שתארת.
      ברגע הבא המשכתי לשוחח ולצחוק עם התינוק שיונק בזרועותיי,
      עוד תמימה מכדי לחשוב שיוכל לשגע אותי כמו אחותו הגדולה.

      • שירה יקרה.
        ראשית, מזל-טוב אוהב ומתרגש.
        ושנית, כמה מבורכת התמימות הזאת שלך כשהוא יונק בזרועותייך. תני לה לתמימות לפנק אותך עם הצחוק והחיוכים… האתגרים הרי יגיעו ממילא. תמיד ברגע הנכון, ובדרך המושלמת בכדי לאפשר לך לגדול…
        שולחת לך חיבוק גדול.

  1. חגית יקרה כתבת מקסים. האפשרות לגדול להתרחב ולצמוח בזכות הקשר מול הילדים שלנו נגע בי מאוד.. ועוד מהדברים המשובחים שהזכרת. תודה ששיתפת

  2. חגית,
    רגשת אותי, אלק אני על סף בכי…
    "ואם הייתי יכולה ללוות אותך עוד כמה רגעים, כשאת כבר בדרכך לאוטו, הייתי מבקשת ממך שתתני חיבוק גדול ואוהב גם לעצמך, כי את גדולה מהחיים. כי עמדת על סף התהום של עצמך וטיפה מעבר לו, ויכולת למגבלותייך. יכולת לרגשותייך הגואים, ונשארת – נאמנה לעצמך, לאמהות שלך, לבנך."
    רקמת סיפור מקסים☺

  3. קראתי ופתאום הייתי את, המתבוננת מן הצד. וגם הייתי אני, אותה אמא. וגם הייתי הילד…
    אני בטוחה שלפחות לרגע, גם האמא היתה הילד שלה בסיטואציה. ושאחד הגורמים לקושי שלה באותו רגע היה חוסר האונים שחשה לא רק כאמא מול הילד שלה, אלא גם הקושי וחוסר האונים שחוותה היא כילדה בזמנו מול אמא שלה.
    הולך וסובב העולם…

    • איזה מקסים שתוך כדי הקריאה הצלחת לראות ולהיות את כל הדמויות… באמת כולן משתקפות בי, בך, בכל אחד מאיתנו. וכן, חוסר האונים הזה שהילדים שלנו מביאים אותנו לפגוש בתוכנו כשהם צורחים את עצמם, מוכר לנו מאוד מהילדות שלנו. כאן בדיוק נחשפת ההזדמנות לצמוח ולהרחיב את גבולותיי. כשאני נשארת ונושמת וממשיכה להיות נוכחת בתוך היחסים עם הילד הצורח שלי, אני בו-זמנית מטפלת גם בילדה הצורחת שבתוכי. היא אף פעם לא עזבה לשום מקום, רק שהחיים הרחיקו אותי מהאפשרות לפגוש אותה. הילד הצורח שלי מפגיש אותי איתה בעל-כורחי… לכן, להכיל ולגדל אותם זה להכיל ולגדל אותנו…
      תודה יקרה. חיבוק גדול.

  4. את אלופה, את עדינה, את מדוייקת, את נוגעת, את מחזקת, את מצמיחה,את מעודדת, את מאפשרת, את מחזקת, את בונה, את מקסימה -את את וזה הכי נכון. אוהבת אותך, בגללך. תודה

  5. חגית אהובה,
    מרגש לקרוא את התגובות שמוכיחות כמה את מצליחה לגעת במקום ובזמן , בהרגשה, בזיכרון ואצלי – באשמה…
    התיאור שלך מעביר אותי הלוך ושוב, אחורה וקדימה בזמן.
    תבורכי על הבלוג ועל מה שאת. משתדלת ללמוד ממך!
    אימא אחת הכי שלך.

  6. חגית,
    אין ספק שמילים זה אזור נוחות עבורך.
    וכשהן באות עם תוכן משמעותי ונוגע.. החגיגה כפולה.
    תודה על הדיוק
    ותודה על הניצוץ המחשבתי שנדלק בעקבות הדברים שכתבת.
    מחכה לפוסט הבא שלך.

    • תודה רבה חיה יקרה. הכי משמעותי עבורי זה לדעת שהמילים באמת מצליחות לגעת ו'להדליק' אצל אחרים את אותו 'ניצוץ מחשבתי'…

  7. אחותי האהובה, כרגיל מדויקת, רגישה, מתבוננת לעומק, מכילה, אוהבת, מגדלת, מלאת נתינה,אלופת כתיבה, ומפיצה השראה ענקית. אני אוהבת אותך כל כך.

  8. איזה יופי צרוף! מרחיב לי את הלב….וכמובן שניזכרתי באותה הפעם שצרחתי את עצמי לדעת על הבכור שלי, בכניסה לגן, ועד היום אני זוכרת את הבעת הפנים המזועזעת של אחת הסבתות מהמושב שלי. כן, עד היום, אחרי 12 שנים בערך, אני מרגישה לא בנוח לחלוף על פניה….ההבדל הוא שהיום כבר יודעת לנשום, וזו מיומנות משנה חיים.

    • נכון שזה מדהים שעם הבכור שלך שחטף את הצרחות כבר מזמן הלב נקי, אבל הסבתא הלא קשורה – מולה כבר שנים את חשה שלא בנוח?! איזה עוצמה יש לבושה… וכמה טוב שאנחנו מפתחות את מיומנות הנשימה… חיבוק גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *