אני חגית. נשואה ואמא לארבעה. במקצועי אני מאמנת להתפתחות אישית בשיטת סאטיה.
רציתי לספר לכם בקיצור איך הגעתי לאן שהגעתי, כדי שתכירו אותי קצת יותר לעומק…
כשהייתי ילדה אהבתי לבלות הרבה בחוץ, בטבע. אהבתי לעשות הרבה כלום, להתבונן בעננים, להקשיב לרוח ולשוחח עם חיות וצמחים. הייתי סקרנית והרבה שאלות התרוצצו לי בראש. גדלתי בבית שבו העריכו מאוד השכלה ומימוש עצמי, ובגיל צעיר החלטתי שכשאגדל אהיה חוקרת טבע…
לאורך השנים הקפדתי מאוד (אולי מדי…) להצטיין בלימודים, ואחרי הצבא ניגשתי בנחישות להגשים את חלום הילדות שלי. ביום בו נכנסתי בשעריה של הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית, הייתי בטוחה לגמרי שזה עתיד להיות הבית המקצועי והאישי שלי לחמישים השנים הבאות…
למדתי ועבדתי באוניברסיטה מסביב לשעון, והייתי נחושה מאוד להצליח. סיימתי בהצטיינות שני תארים ראשונים – במדעי כדור הארץ ובביולוגיה, והמשכתי במלוא המרץ לתואר שני בגיאוגרפיה פיזית. לכאורה, ההצלחה האירה לי פנים, אבל למעשה התאמצתי מאוד להסתיר את האמת…
בתוכי פנימה ידעתי ש"סיפור ההצלחה" שאני משחקת הוא רק סיפור כיסוי. מן מסיכה מרשימה שנועדה להסתיר היטב חוסר ביטחון גדול, צורך כפייתי לרצות ולעמוד בציפיות ופחד משתק מכישלון. במילים אחרות, חייתי בחוויה מתמשכת של אי-שקט ודאגה ומתוך מאמץ כביר להסתיר זאת היטב ולשדר מצליחנות טבעית.
ואז פגשתי את האיש שלי ודי מהר היה ברור לנו שמתחתנים. אבל עוד לפני שהספקתי להבין מה זה באמת אומר, נולדו לנו שתי בנותינו הגדולות והחיים עצרו בחריקת בלמים…
מעולם קודם לא התייחסתי למשפחה וילדים כאל אפשרות ריאלית במסגרת העתיד השאפתני שבניתי לעצמי, ועכשיו נדמה היה שהעתיד המדומיין הזה קורס כבניין קלפים ומותיר אחריו בעיקר סימני שאלה מפחידים…
[עם הזמן גיליתי שהדברים המשמעותיים בחיי מתחילים להתגלות כשאני מוכנה להניח לתוכניות שלי להשתבש…]
המצוקה הנפשית התפתחה לדיכאון שנתן את אותותיו גם בבריאות פיזית שהלכה והתדרדרה. מתוך המצוקה נולד בי האומץ לבחור בחופש. לצידי עמדו האיש שלי, והילדות הקטנות שלנו שהתגלו כמורות נפלאות לחופש. הרגשתי כאילו אלוהים בעצמו לוחש באזני: "אני נותן לך הזדמנות שניה לחוות שוב ילדות". זאת היתה הזדמנות ממשית מאוד ובשום אופן לא יכולתי לסרב לה…
בשתים-עשרה השנים שבאו לאחר מכן פשוט הייתי עם הילדים (עוד בן ובת נולדו לנו בהמשך) ועשינו חיים. פשוטו כמשמעו. במקום "לשלוח אותם למסגרות" בחרנו בחינוך ביתי. למען האמת אני עשיתי חינוך ביתי לעצמי, והילדים היו המורים שלי. המשימה העיקרית שלי היתה להפריע כמה שפחות ולסלוח לעצמי בכל פעם שאני נכשלת. המשימה הנוספת שלי היתה למצוא חברים לדרך כדי לקבל ולתת תמיכה.
[לאורך השנים ההן הבנתי שחינוך כולל בתוכו רק אהבה הקשבה ואפשור. כל השאר עשוי בדרך כלל להפריע יותר מאשר להועיל…]
עם הזמן הכרנו חברים שבחרו בדרך דומה והתגבשנו לקהילה אזורית וארצית. מצאתי את עצמי פעילה מאוד בארגון מפגשים, בכתיבה לעלון הקהילתי, ובייצוג קהילת החינוך הביתי אל מול גופי התקשורת בארץ. עם הזמן יזמתי הקמת מעגל הקשבה לאמהות הקבוצה שלנו, ובנוסף פתחנו בביתנו את "בית המדרש לחינוך ביתי". בהמשך למדתי ליווי זוגות לקראת לידה, והתחלתי בנוסף להנחות מפגשים להורים. דרך כל הפעילות הזאת יותר ויותר אנשים, ובעיקר נשים, התחילו לפנות אלי ולשתף אותי בקשיים שאיתם הם מתמודדים – עם עצמם, עם ילדיהם, עם בני זוגם, ועם הוריהם. עם הזמן גיליתי על עצמי משהו שידעתי פעם ושכחתי מזמן – שאחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא פשוט להקשיב…
[גיליתי שהקשבה עמוקה שמקורה בלב יוצרת מרחב שקט ומכיל. מרחב המאפשר הכרות עצמית והתפתחות אישית.]
כשבתי הבכורה הגיעה לגיל 12 היא ביקשה להשתלב במערכת החינוך ו"להיות כמו כולם". בהדרגה הצטרפו אליה גם ילדיי האחרים. היה עלי להתמודד עם האתגר ולשחרר כל אחד מהם בדרכו ובזמנו לבחירותיו, ובנוסף לשחרר גם את עצמי לבחירותיי (אתגר גדול בהרבה…). ואז פגשתי לראשונה את שיטת סאטיה, וידעתי מיד שמצאתי את דרכי. בעזרתה הבנתי שהכל באחריותי האישית, וכי אין שום דבר חיצוני שמגביל אותי באמת…
שיטת סאטיה (שפיתחה נטאלי בן-דוד אלנתן לפני למעלה מעשור), היא שיטת אימון המהווה בשבילי דרך נקייה ואוהבת ללוות אנשים באמצעות הקשבה עמוקה. זו שיטה המיטיבה לשלב גוף נפש ורוח, ומאפשרת לחקור דפוסים מגבילים ולהשתחרר מהם לחיים של אחריות אישית, רווחה וחופש.
אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לבלוג. לקרוא, להגיב, לשאול ולשתף.
מוזמנים להרשם כמנויים ולהתעדכן במייל עם כל פוסט חדש שאפרסם.
באהבה גדולה,
חגית.
מוזמנים לקרא עוד: