ואז, ביום בהיר אחד הפכתי להיות אמא, והכל השתנה לתמיד…
כבר אז הבנתי שקורה לי כאן משהו גדול מאוד ובלתי-הפיך לחלוטין… ועם זאת טבעי ונורמלי לגמרי. העולם אמנם שידר לי ש – 'או קי, אז את אמא. מה הביג דיל?!' אבל אני לא השתכנעתי. בחוויה שלי היה כאן עניין גדול מאוד.
עשרים שנה עברו מאז, ובקרוב אני פותחת את 'חכמת האמהות' – קבוצת אימון והעצמה לאמהות.
מזמינה אתכן להצטרף אלי…
פורים הוא מן חג כזה שאי-אפשר להשאר אדישים אליו. זה חג שאוצר בתוכו המון אמוציות ומבליט מאוד את החלוקה בין המוחצנים שבינינו – אלה שאוהבים להראות, להתבלט, לבטא את עצמם בקול רם ובצבעים בוהקים, למופנמים – אלה שבשבילם כל הרעש והצלצולים ובעיקר חגיגת התחפושות היא במקרה הטוב משהו להתחמק ממנו, ובמקרה הרע – עונש של ממש.
אז מה הסיפור כאן? איך זה שיש כאלה שמחכים לפורים כל השנה וכבר בחנוכה מתחילים לתכנן לעצמם תחפושת, וכאלה ששורדים את החג הזה ורק מתפללים שהוא כבר יהיה מאחוריהם? מה יש בפורים בכלל ובהתחפשות בפרט שעבור חלק הוא משמח ופותח ועבור אחרים הוא מצמצם ומאיים? ואיך גם כאן, אפשר לעזור לעצמנו ולילדים להפוך קושי להזדמנות?