
אנשים בדרכם אל עצמם… (הבלוג של hagitnovak)
בשלוש השנים האחרונות אני מלווה אנשים בדרכם אל עצמם.
בקליניקה שלי במודיעין אני פוגשת מדי יום אנשים גדולים מהחיים שהחליטו לטפל לעומק בכל מה שמונע, מגביל או חוסם אותם מלהיות במלואם. וזאת על אף נסיבות חייהם ואולי דווקא בזכותן…
כל אחד מהם עוצר לשעה בשבוע את מירוץ החיים האינטנסיבי ונותן לעצמו במתנה שעה של שקט.
ואני, בעזרת הקשבה עמוקה, שאלות פורצות דרך ונוכחות ערה, מאפשרת להם להתקרב אל עצמם, לטפל לעומק בכל מה שנתפס כבר שנים כמטריד, מונע או מגביל, ולבחור מחדש מי הם רוצים להיות אל מול נסיבות חייהם.

ענני ספק וחששות מסתירים לי את השמיים שאני… (הבלוג של hagitnovak).
את העבודה הזאת בדיוק אני עושה גם עם עצמי
לאחרונה עברו עלי כמה ימים 'נמוכים' במיוחד. הרבה ספקות וחששות עלו אל פני השטח ושכבה עבה של עננים, הסתירה לי את השמיים שאני…
בימים כאלה מתגברים בי קולות פנימיים של ביקורת וגינוי עצמי, וגוברת הנטייה לדרוך על עצמי עוד יותר…
כמו תמיד אני משתפת במקומות האישיים האלה שלי, כי ברור לי שכולנו לפעמים כאלה. שוכחים מי אנחנו באמת, מפנים גב ליכולות ולכישרונות שלנו ונסחפים בלי לשים לב אחרי הקול הפנימי הביקורתי והמקטין. זה שיודע להצליף בנו על כל מה שאנחנו לא.
מנסיוני, תרגול קבוע של תשומת לב סולל עם הזמן דרכים פנימיות שמאפשרות לי לחלץ את עצמי מהתדרדרויות לא צפויות כאלה. זה אומר – לגלות בתוכי חמלה כלפי הקטנה, הדואגת, הספקנית ולהחזיר לקדמת הבמה את הגדולה, היכולה, המדוייקת לעצמה.
וככה, אחרי כמה ימים התפזרו העננים ונזכרתי שוב מי אני ולמה אני כאן. אז גם נזכרתי בסיפור מעורר השראה שקראתי לפני כמה שנים על הכנר יצחק פרלמן…

הכנר יצחק פרלמן (הבלוג של hagitnovak).
הכינור של פרלמן
פרלמן, שחלה בפוליו כשהיה ילד, הוא נכה ברגליו ומתקדם בקושי בעזרת התקן תמיכה מיוחד וזוג קביים. בכל פעם שהוא עולה לבמה ממתינים לו הקהל והתזמורת בסבלנות, כי הליכתו איטית מאוד ולוקח לו זמן להגיע לכיסאו ולהתארגן לנגינה.
בנובמבר 1995 עלה יצחק פרלמן לנגן קונצרט במרכז לינקולן בניו-יורק. הקהל, שכבר היה רגיל, המתין בסבלנות כשהתקדם לאורך הבמה עד לכסאו, התיר את ההתקן מרגליו ועד שהיה מוכן להתחיל לנגן.
אך הפעם משהו השתבש.
ברגע שהתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של הסימפוניה, נקרע אחד ממיתרי הכינור. כל היושבים באולם שמעו בברור את המיתר נקרע. היו שסיפרו אחר-כך שנדמה היה כאילו נורתה ירייה באולם.
כולם הבינו מיד מה זה אומר… הם חשבו לעצמם: עכשיו הוא יצטרך לקום, לשים שוב את התקן התמיכה, לקחת את הקביים ולרדת מהבמה בכדי למצוא כינור אחר או להחליף מיתר בכינור שלו.
אבל פרלמן נשאר לשבת, חיכה רגע, עצם את עיניו, ואז סימן למנצח להתחיל שוב! התזמורת התחילה לנגן ופרלמן ניגן בכזאת התלהבות ועוצמה, כפי שמעולם לא שמע אותו הקהל קודם.
כל מי שמבין קצת בנגינת כינורות, יודע שזה בלתי אפשרי לנגן סימפוניה עם שלושה מיתרים. אבל באותו ערב יצחק פרלמן סרב לדעת זאת.
אנשים שישבו באולם סיפרו אחר-כך שאפשר היה לראות אותו מתכוונן, משתנה ומרכיב מחדש את היצירה במוחו. הוא הצליח להפיק משלושת המיתרים שנותרו בכינור צלילים חדשים שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר…
כשהוא סיים לנגן השתררה דממה באולם, ואז קם כל הקהל על רגליו והריע בתשואות שעה ארוכה. לאחר זמן ארוך פרלמן חייך, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו והרים את הקשת והכינור כדי להשתיק את הקהל. ואז אמר בקול מהורהר:
אתם יודעים, לפעמים המשימה של אמן היא למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין ליצור ממה שנשאר…
העיתונאי ג'ק ריימר שנכח באולם והביא את הסיפור ממקור ראשון, כתב בסופו:
מי יודע? אולי זוהי הגדרת החיים – לא רק של אמנים, אלא של כולנו. אולי המשימה שלנו בעולם הרעוע, המבלבל והמשתנה הזה שבו אנו חיים, היא ליצור מוזיקה, בתחילה עם כל מה שיש לנו, וכשזה הופך לבלתי אפשרי, אז ליצור מוזיקה ממה שנשאר.

מוזיקה ממה שנשאר (הבלוג של hagitnovak).
ליצור מוזיקה ממה שנשאר
ליצור מוזיקה ממה שנשאר, זה להתמקד בשלושת המיתרים השלמים של הכינור – גם ובמיוחד כאשר המיתר הרביעי נקרע.
זה אומר לשים לב לנטיה הטבעית שמושכת את תשומת הלב למה שאין.
זה אומר לשים לב לתחושות שמתפתחות בגוף, ואיתן לרגשות ולקולות הפנימיים שדרכם אנחנו מתחילים 'לאבד גובה'.
זה אומר לעצור אותם בתוכנו, ולחזור ולהתמקד במה שיש – במי שאנחנו באמת.
פרלמן ניחן ככל הנראה ביכולת מפותחת 'ליצור מוזיקה ממה שנשאר'. זוהי אגב, מתנה שעשוי לזכות בה מי שחווה בגופו ובנפשו התנגשות עזה בין נכות קשה מילדות לכישרון יוצא דופן. לכן הוא הצליח ברגע האמת להניח למיתר הקרוע ולהמשיך לנגן. אבל מה שהוא גילה שם, היה הרבה מעבר לשלושה מיתרים שלמים…

להפוך מגבלה לאפשרות (הבלוג של hagitnovak).
להפוך מגבלה לאפשרות
היכולת ליצור מוזיקה ממה שנשאר היא הרבה מעבר ל- 'לעבוד עם מה שיש'. זו היכולת להשתמש דווקא במה שאין, במה שהשתבש או נקרע, בכדי לפרוץ דרך הגבולות של עצמך ולהגיע להישג שלא היה מתאפשר אחרת.
לכן בתקופות משבר, לאחר כישלונות, או כאשר אתם ניצבים מול אתגרים שנראים בלתי עבירים, נסו לעצור בכל פעם שאתם מתחילים לרדת על עצמכם. נכון שבזמנים כאלה תשומת הלב נוטה להתמקד בחסרונות ובמגבלות, ותגובות פנימיות של ביקורת עצמית עולות כאילו מעצמן.
ברגעים כאלה אני מבקשת מעצמי בפשטות להיות טובה אלי. להימנע במודע מלהוסיף שמן למדורת הגינוי העצמי.
עם הזמן אני לומדת להתייחס לחולשות ולמגבלות שלי בחמלה. אני משתדלת לזכור שמגבלות ומשברים הם אלה שמגדלים אותי בסופו של דבר. הם מאפשרים לי לפרוץ דרך גבולותיי ולהמריא מעל ומעבר למה שהיה מתאפשר לי אם הכל היה תמיד זורם על מי מנוחות.

טרנספורמציה (הבלוג של hagitnovak).
טרנספורמציה מהי? – כל התורה על רגל אחת…
לכך בדיוק הכוונה כשמדברים על טרנספורמציה (בעברית – התמרה). זהו תהליך פנימי שבו אדם בוחר להתמיר את מה שמגביל אותו, להיות מה שמגדל אותו.
לעיתים נדירות, כמו במקרה של פרלמן, זה קורה ברגע אחד. בהרבה מקרים אחרים אותה טרנספורמציה מתרחשת כתהליך התפתחותי הדרגתי.
כך או כך, טרנספורמציה כרוכה תמיד ביכולת להתקרב אל עצמנו, להעמיק את ההכרות עם הדפוסים שלנו, ולבחור מחדש מי להיות ואיך להגיב אל מול מה שקורה במציאות.

לבחור מחדש מי להיות… (הבלוג של hagitnovak)
הזמנה חמה לאימון אישי
אני מזמינה גם אותך לצאת למסע שכל תכליתו היא לחזור הביתה – אליך. אל מי שתמיד נועדת להיות…
שיחת ההכרות בינינו היא בחינם.
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון: 052-6562592
או במייל: hagitnovak@gmail.com
באהבה גדולה,
חגית.
תודה שבאתם להתארח אצלי בבלוג.
אתם מאוד מוזמנים להגיב כאן ולשתף במחשבות, תובנות, הגיגים… וכמובן שאשמח אם תשתפו אחרים.
ואם עדיין לא נרשמתם, אתם מוזמנים להרשם לבלוג ולהתעדכן במייל עם כל פוסט חדש שאפרסם.
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
חגית יקרה.
כמו תמיד, את מרגשת אותי בהתבוננות ובתובנה המיוחדת והמדוייקת שלך על חוויות החיים שלנו. חשבתי על זה שבאמת, פעמים רבות מאוד, אנו פוגשים אנשים עם לקות או נכות מסויימת שהופכת אותם לכאורה למוגבלים, אבל, דוקא הם, פיתחו יכולות גבוהות מאוד בתחומים אחרים אשר "מפצות אותם" על המגבלה. לדוגמה: עיוורים ששאר החושים שלהם מפותחים הרבה יותר מאשר של אנשים פיקחים וכד'. אולי גם זה הוא ביטוי ל"יצירת מוזיקה ממה שנשאר". בהיותנו בד"כ די "מושלמים" אנו לא מתורגלים ואולי אפילו מפחדים מהקושי שבחוסר השלמות והפחד הזה מסתיר מאיתנו את הפוטנציאל הגלום במקום הזה.
תודה לך יקרה
מחכה כבר לפוסט הבא…
דוד
תודה לך דוד יקר על הדברים.
לערער על מושג ה"מושלמות" שרובנו כלואים בתוכו זה בעיני אתגר אישי וחברתי משמעותי מאוד. גם בהתייחסות שלנו לעצמנו (משם באים הביקורתיות, השיפוט וההלקאה העצמית) וגם לזולת (משם מגיעות תופעות כמו הדרה חברתית או שיימינג). במציאות הרי כולנו מתמודדים עם "מיתרים קרועים" כאלה ואחרים. וההבנה שהם אלה שמאפשרים לנו לגדול ולבטא את המוזיקה שבנו היא קודם כל הזמנה להתפתחות אישית מתוך אהבה וחמלה.
חגית אהובה,
שוב הצלחת לחדור עמוק לתוך הנפש. שוב נגעת במדויק במוכר ובחוזר על עצמו – השיפוט העצמי המחמיר שלנו על עצמנו, ובדרך משכנעת הצלחת להוביל אל התשובה הרצויה ואל המסקנה הנכונה.
אגב, שימי לב לקוריוז (שמא מקריות מוזרה) שהמיתר של פרלמן פקע בנובמבר 1995 – באותו חודש, באותה שנה נרצח יצחק רבין. אנשים ביכו, ומבכים עד היום את אובדנו. מדברים על החסר.
חבל, באמת, שלא נמצאו לנו מאז מנהיגים חדשים שיובילו את המדינה לעתיד של שלום והתפתחות, ובמילים שלך – לנצל את מה שהשתבש כדי לפרוץ דרך הגבולות של עצמינו ולהגיע להישגים… ממני באהבה גדולה
מדהים שהבחנת בהתאמת התאריכים בין קריעת המיתר בכינור של פרלמן לרצח רבין.
זה לוקח אותי לקשר בין תהליכים שמתרחשים במרחב האישי לבין רמת המקרו – תהליכים שמתרחשים במרחב העולמי. אין ספק שרבין הוא דוגמה לאדם שידע לצמוח מתוך המיתרים הקרועים של חייו כאיש של מלחמות ולהלחין ממה שנשאר מוזיקה של שלום… אלא שכמו במקרים אחרים של מנהיגים גדולים לפניו, המציאות מוכיחה לנו שהוא הקדים את זמנו…
תודה לך אמא אהובה שלי.
כתיבה יפה ומדויקת יקירה, אומנותית , תענוג
השקט שבך משתקפים מהמילים, מקסים
תודה יקרה. משמח אותי מאוד שאנחנו נפגשות גם כאן…
חגית יקרה
תודה על הסיפור הזה של פרלמן
תודה שפתחת בפני את האופציה ליצור מתוך מה שנשאר
בזכותך הבנתי משהו חשוב לחיי
תודה לך חן יקרה. מרגש אותי לראות בכל פעם איך נרקמים החיבורים…
חגית,
הפוסט שלך הגיע אלי בזמן מעולה. מאד מזדהה עם 'הימים הנמוכים' שעברו עליך ובמהלך קריאת הפוסט הרגשתי שאת מדברת אלי, שהמילים הכל כך מדוייקות וברורות שלך נכתבו במיוחד עבורי.
הסיפור על הכינור של פרלמן שבחרת לתת כדוגמא בפוסט, מעורר השראה וההקשר שעשית בינו לבין תהליך הטרנספורמציה מאפשר להבין טוב יותר את התהליך.
יש בפוסט שלך כמה וכמה משפטים שאני מתכוונת להדפיס ולתלות בצמוד למחשב. מקווה שגם אצליח ליישם אותם בהמשך.
מיכל יקרה. הדברים שכתבת מרגשים אותי במיוחד כי הם משקפים איזה הדהוד עמוק בינינו – כולנו. כי הרי "ימים נמוכים" זו חוויה כלל אנושית שהתרגמה אצלי כך למילים כתובות. והזיהוי שלה אצלך ואצל אחרים הוא בעיני תולדה של חיבור עמוק בין כולנו…
גם הסיפור על הכינור של פרלמן פשוט הופיע בי ככה. באותה דרך של הדהוד פנימי שנועד להיכתב, להשתקף ולהדהד הלאה… זו הדרך שבה המציאות מתרחשת. ככה בדיוק נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות בכל פעם שאנחנו עוצרים בכדי לטפל במה שנתפס בעינינו כמגבלה… ככה הפכו ה'ימים הנמוכים' שלי למקור השראה. בדיוק כמו מה שעשה פרלמן עם המיתר הקרוע בכינור שלו…
חגית יקרה,
הפוסט שלך נגע בי בהמון נקודות, בנימים.
אחד הדברים שאני אומרת לעצמי מדי יום הוא: שמרי עלייך.
אנחנו חיים בעולם של ביקורת ושיפוטיות בלתי נגמרת. אנחנו מבקרים את עצמנו ללא הפסקה ואת כל מה שקורה סביבנו, יש את התחושה הזאת שבשנים האחרונות הכל כל התעצם. הביקורתיות הזאת. אני מזכירה לעצמי כל יום לשמור על עצמי.
לא לבקר את עצמי על כל דבר לא להלקות את עצמי על כל טעות שאני עושה. ללמוד מזה הלאה. טעויות זה דבר מבורך בסופו של דבר.
כשמנסים לקבל את זה וליישם את זה ולא רק בתאוריה, להפסיק להיות ביקורתיים כלפי עצמנו על כל דבר, זה מביא לטרנספורמצייה מבורכת ומעצימה ואני אומרת את זה מהמקום הכי כנה שיש בי ומנסיון חיי.
בסיפור של פרלמן יש משהו תמים של פעם אבל שמדבר על כל זמן ומקום שהוא. מאוד אהבתי את הסיםור הזה. כל כך נגע בי. המטאפורה הזו של המיתר שנקרע…ללא התראה מוקדמת.
היכולת הזאת להמשיך הלאה, למרות הקשיים, להוציא ממה שיש מהרגע הנתון הזה את הטוב ביותר להמשך.
אם נפסיק להיות ביקורתיים כלפי עצמנו נוכל להיות החברים הכי קרובים שלנו עם עצמנו. להיות יותר מדוייקים מי אנחנו ומה טוב לנו עם עצמנו. בסופו של דבר זה יקרין גם על מי שלצידנו בחיים וזה מביא למקומות נהדרים ומעצימים.
תודה חגית על פוסט מעורר מחשבה, רגיש ומרתק.
תודה תמרי יקרה.
כמה שזה אוניברסלי הנטייה הזאת לבקר את עצמנו… זאת נטייה כל-כך מושרשת בכל כך הרבה אנשים (ובמיוחד נשים). ויחד עם זה ברור שאף תינוק או תינוקת לא נולד/ת איתה.
זאת שאלה מרתקת בעיני להבין איך ולמה אנחנו מאמצים לנו את הקול הזה בתוכנו? ואיך הקול הפנימי הביקורתי והמקטין הזה עובר בתרבות שלנו מדור לדור?…
הרעיון המרכזי בטרנספורמציה בעיני הוא "לעשות מוזיקה ממה שנשאר". כלומר לצאת לדרך בדיוק מהמקום בו אנחנו נמצאים עכשיו, ולעבוד עם מה שיש בנו כרגע.
הרעיון הוא באמת להפוך מגבלות לאפשרויות. זאת למעשה האלכימיה של הנפש. היכולת להשתמש במה שמרגיש חסר, פגום או קרוע בכדי לצמוח מתוכו ולברוא בנו את האפשרות להיות חופשיים…
תודה מכל הלב שבאת לבקר ולהשתתף איתי כאן. את מאוד מוזמנת תמיד.
מקסים ! אני מאוד מתחברת למסרים ובמיוחד אהבתי את הדוגמא של יצחק פרלמן.
לא הכרתי את הסיפור הזה והוא מעורר השראה באופן מיוחד !
תודה מירב. ברוכה הבאה לבלוג.